תוכן

"משלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכו'" (דברים ז, י) – כתרגומו (ע"פ אונקלוס): 'משלם לשנאוהי עובדין טבין דעבדין בהאי עלמא כדי להאבידן מעלמא דאתי'.
פירוש, כי בין הבריות תמצא זמניים ונצחיים. כי המשמשים להועיל לבעלי זמן, דהיינו בהויות דעולם הזה, המה גם כן זמניים וצל עובר ואינם. והמשמשים להועיל לנצחי בדרך 'אמר ונעשה רצונו', הרי הם עצמם גם כן מתחברים לנצחיות. ועד״ז במדרגותיו ית׳, כי יש משמשים זמניים גם במדרגותיו ית׳, שהמה נקראים שונאי ה׳, על דרך הנפרעים שלא מדעתם, אבל המה כצל עובר, כלומר שאינם מתחברים בנצחיות אע״פ שהמה משמשים טובים ומועילים מאוד לנצחיות, והוא מפני שלא נתכוונו להועיל להשי״ת, בדומה לאנשי עולם הזה שמישבין את העולם, ש'לא לתוהו בראה רק לשבת יצרה' (ישעיה מה, יח), שהוא ודאי תועלת גדול לאין ערך להנצחיים, כי לא יכלו כלל לעבוד להשי״ת זולת הכנת בעלי עולם הזה, ועכ״ז אין לבעלי העולם הזה שום עליה על ידי מעשיהם אלו, משום שהם נפרעים שלא מדעתם, שכל אחד מהם רק טובת עצמו דורש, והבורא ית׳ משלים חפציהם בבחינת הזמן, כלומר שמתענגים על תאותם חלף יגיעתם בזמן מסוים של ע׳ שנה, ואחרי זה כליל יחלופו. הרי שענין עבודת השי״ת צריך כוונה מבחינת נפרעים מדעתו, כלומר שיכוון במעשיו תועלת להשי״ת. זולת זה, אע״פ שמועיל להשי״ת, אינו יכול להתחבר לנצחיות.
מכאן, שגם אותם הניצוצין הדבוקים באדם, והם גם כן מבחינת נפרעים שלא מדעתם, דהיינו שמעולם לא קבלו עליהם עול מלכות שמים, דהיינו אותם הניצוצין הנשארים באדם אחר כל הכפיות והעבודות באמונה המתעוררים רק להחטיא את האדם, הנה באמת גם המה נפטרים ממיתה ברואם פני המלך, בסוד 'אין חרצובות למותם ובריא אולם' (תהלים עג, ד), אמנם נצחיות אין להם, מפני שאין להם הסגולה הזו לעבוד להשי״ת מדעתם עצמם, כי לא ניסו בזה, ולפיכך בעודם בפני המלך מקבלים שכרם משלם, ולאחר שנשלמו בכל חפצם נאבדים לגמרי כמו המיתה לבעלי העולם הזה הנ״ל.
וזה סוד משלם לשונאיו ״על פניו״, על פניו דייקא, שאז נפטרים ממיתה כנ"ל, ואחר שנשתלמו, נאבדים כליל כי כבר אין בהם חפץ. אבל באמת אם היה כח בהאדם לתקן כל ניצוצין בעול מלכות שמים, אז לא היו רשעים הללו נכללים כלל בתועלת הנצחיות. אמנם כיון שהאדם לא יוכל להשלימם, השי״ת משלים אותם אבל לא לנצחיות, אלא לשלימות זמני, כי אין צריך יותר מזה.
ושמע מזה שתים: א׳ כי השי״ת צריך באמת את הרשעים הללו להשלמת הנצחיות, שאלולי עבודתם היה הנצחיות חסר תיקון. הב׳ הוא, שמתוך שעבודתם היה להנאת עצמם, על דרך בעלי עולם הזה הנפרעים שלא מדעתם, ג"כ נאבדים במותם לאחר שגמרו תפקידם, והבן היטב מאד, כי כל זכות קיומם הוא במשך זמן המספיק לגילוי תועלתם, וכיון שגמרו המוטל עליהם אין להם עוד זכות קיום, כי לעבוד לתועלת השי״ת אינם מסוגלים ואינם חפצים.
למה דרך רשעים צלחה? היינו כמ״ש לעיל, כי אין הנצחיות משתלם זולתם, ולא עוד אלא שעבודתם מביא תועלת יותר גדול באין ערך ושיעור מעבודת הצדיקים, שהוא סוד הכתוב (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". והגע בעצמך, אם לא היו בעלי עולם הזה מתעמלים לקבץ הון וחכמה לתאותם ולתועלתם עצמם, הרי לא היה שום מציאות שישתלמו הצדיקים, כי אלו עבודות להקיל חיי האדם. ולגלות חכמות חיצוניות בשיעור המספיק לחיים הרוחניים של הצדיקים, צריכים לעובדים אלף אלפי אלפים בני אדם על צדיק אחד, והלואי שעבודתם יספיק בעדן להביאו להשלימות. הרי שעבודת הרשעים מביא התועלת בשיעור המכריע ביותר להשי״ת, ולפיכך השי״ת מצליח גם כן מצדו עצמו את מעשיהם של רשעים. ועכ״ז אינם ראוים משום זה להתחבר לנצחיות משום דלגרמייהו הם עובדים, ואין להם הסגולה וחפץ להועיל להנצחי, ואיך יוכלו להתקיים בנצחיות.
המתבאר מזה, שעיקר האדם והשארתו לנצחיות הוא הרצון שבו שהוא הרצון לקבל הנקרא גוף, והמעשים טובים אין להם שום חשבון בנצחיות זולת בהכונה של העושה אותם, שהרי הרשעים חסרי הכונה מביאים תועלת מרובה בהרוחניות יותר לאין ערך מהצדיקים, ועכ"ז כצל יחלופו והביט על מקומם ואינם. והצדיקים בעלי הכונה, אע״פ שמעשיהם התועלתיים מועטים בערך מעשיהם של רשעים, עכ״ז נשארים חיים ודבוקים בנצחיות.
וזה סוד "איני יודע במה בחר ה׳, אם במעשיהם של רשעים אם במעשיהם של צדיקים, כשנאמר (בראשית א, ד) 'ויקרא אלוקים לאור יום', הוי אומר זו מעשיהם של צדיקים" (בראשית רבה ב, ה). כי יום הוא אור נצחי, ולילה עושה היום של הרשעים לזמני, ונתבאר, שהרשעים עם כל רב התועלת שמביאים לנצחיות, בסוד הכתוב (פיוט לכה דודי) ״לא תבושי ולא תכלמי וכו׳", שמהם מתגלה עצם הבהירות וכו', מכל מקום אינם מסוגלים לנצחיות, כי אינם חפצים רק לתועלתם עצמם הזמני (שהוא גופם בעצם), ומוכרחים להאבד אחר זמנם. ולפיכך גם צורת ירידתם ושפלותם הבזוי מאד, אינו נמחה מחמת בהירות הרוכב עליהם, כי לפי מדת פחזותם ואפסותם הבזוי, כן מדת הבהירות הדבוק בהם, ובהאבד מהם זה הבזיון שעל פניהם, תיכף יאבד עמהם גם הבהירות שמביאים.
וזה סוד ״אוהבי ה׳ שנאו רע" (תהלים צז, י), כלומר שאינם אובדים שנאת הרעים גם בעת שרואים גודל תועלתם המביאים בהעולמות, שזה מעלת המשמש בתוך מקוה, ולפיכך זקף להם השי״ת שערי צדק. משא״כ האחרים שכבר לא שנאו הרשעים, מחמת שראו התועלת שלהם, בסוד הכתוב (תהלים עג, ג) ״קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה״, המה לא זכה לאהבה וספו תמו מן בלהות, ו'אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן' (תהלים עה, ה).
ובתוך מקוה נאמר "בואו נשתחוה ונכרעה וכו'" (תהלים צה, ו), ולא היה לו אמנם שום מציאות לעשות כן, כי איך אפשר להתבזות במעשיהם הבזויים של רשעים בפני המלך, עש״ה איך זה ברור מאד.