תוכן

ח' ניסן תרצ"ג
"עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" (קידושין מ, ב)
אין עבדות ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו. אמנם הנהיגו חז"ל (פסחים נ, ב), לעסוק בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, מטעם דעל ידי שלא לשמה יבוא לשמה...
אני אומר שמצוה ראשונה והיחידה שתהא יותר בטוחה להחפץ לבא לשמה, הוא לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורך עצמו, זולת במינימום ההכרחי לחיות בהם, דהיינו, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ושאר הזמן, יעבוד בשביל הציבור, להושיע נדכאים וחולים, ולכל בריה שבעולם שצריכה ישועה וסתם הטבה.

לשמש לבריות על פי מצוות השי"ת
ובמצווה זו יש ב' מעלות: האחת, אשר כל צעיר יבין, אשר עושה מפני שעבודה זו היא מוסכמת ומאושרת מכל בני העולם. והשנית, הוא מפני שיכול להיות אשר מצוה זו היא מכשיר יותר טוב לבא לקיום תורה ומצוות לשמה, בשביל שההכנה הוא ממין המטרה. כי בהרגיל את עצמו לעבוד לבריות, הריהו עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט יוכשר לעשות מצות השם ג"כ בתנאי הנרצה, דהיינו לטובת הבורא ית' ולא לטובת עצמו - וכמובן אשר הכוונה צריכה להיות בשביל קיום מצוות הש"י.

חלק התורה שבין אדם לחבירו
באופן שב' חלקים בתורה: הנוגע בין אדם למקום, והנוגע בין אדם לחבירו. וע"כ אני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל מה שבין אדם לחבירו, וסוף סוף תשתלמו גם כן במה שנוגע לבין אדם למקום.

דיבור, מחשבה, מעשה
העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל במחשבה דיבור ומעשה.
והנה ענין מצוה אחת בחלקה המעשי, כבר נתבאר שהוא שיקבל על עצמו, שכל שעת הפנאי שלו יהיה מוקדש לתועלת בריות העולם. וענין המחשבה הוא עיקרי במצוה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי אותם שבין אדם למקום, הרי המעשה בעצמו מוכיחה על הכוונה לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'.
אמנם באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייבתם, ואם יעשה מנקודת השקפה הזאת, ודאי שלא יעשה כלום, כלומר, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת ולידי עבודה לשמה ממש. אשר על כן צריך כל אחד ואחד לחשוב במחשבתו, שעושה כל אלה רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו ולהתדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אנו מרחמים, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אנו כן וכו', וענין הדימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים, לאט לאט יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, שאז יתהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת שפע העליונה האמיתית.
וענין הדיבור הוא תפילה בפה, בשעת העבודה ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו מקבלה להשפעה, וכן להגות בתורה ובעניינים המביאים התהפכות הזה.