תוכן

עש"ק בעת כניסת השבת פר' תזריע תשל"א
בזהר (אות ט): אשה כי תזריע. תנינן, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ר' אחא אמר, הא תנינן, דקב"ה גזר על ההיא טפה, אי איהו דכר אי איהי נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. א"ר יוסי, ודאי קב"ה אבחין בין טפה דדכורא ובין טפה דנוקבא, ובגין דאבחין ליה, גזר עליה, אי להוי דכר או נוקבא.
קושיתו היא: אם 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר', אם כן כבר לא צריכין לגזרת הקב"ה. ור' יוסי מתרץ: ודאי שהקב"ה מבחין, ומשום שהבחין גזר עליה. ובתירוץ אין שום ביאור.
ובהסולם מפרש: כי ג' שותפין באדם - הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה וכו'. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזרה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר.
ולהבין זה ע"ד העבודה. ענין זריעה, היינו שלוקחים איזה דבר ונותנים בארץ ונרקב (בארץ(, אז נולד מזה איזה מציאות. לכן, כשאשה מזרעת תחילה, היינו שהאדם משים בארץ את הרצון לקבל הנבחן לבחינת נקבה - אז צומח מזה זכר. היינו, שזוכה לרצון להשפיע הנקרא זכר.
אם כן, הקושיא של רבי אחא היא: אם זה תלוי בעבודת האדם, היינו באתערותא דלתתא, אם כן מה שלמדנו שהקב"ה מבחין בטפה וגוזר, (א"כ( מה ענין הגזרה הזאת, הלא כבר נגמר הדבר בעבודת האדם דלמטה.
ועל זה מפרש הסולם: 'ג' שותפין באדם, אביו נותן את הלובן'. בחינת אביו ואמו היינו, המחשבה המולידה את המעשה נקראת הורים. אביו - נקרא כח ההשפעה שלו, שהוא בחינת זכר. והוא נותן את הלובן - היינו שמלבן את עצמו מלהיות מקבל, היינו, שמוריד מעצמו את הרצון לקבל, נמצא, שנבחן לבחינת זך, שנעשה אז לבחינת עפר ממש. וזה ענין: "ונפשי כעפר לכל תהיה", זאת אומרת, לגבי כל הדברים שישנם בעולם הוא בחינת עפר, היינו שאין לו שום רצון, אלא הוא בטל ממש כעפר ואין לו שום צורך. 'ואמא נותנת את האודם', היינו (ז"א( בחי' "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד,יד( שרוצה להיות בחינת משפיע. ואפשר להבחין בזה, שבחי' לובן היינו בחינת "סור מרע", ואודם דאמא הוא בחינת "ועשה טוב". שענין 'טוב' נקרא בחינת משפיע, כמו שכתוב: "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך". שהוא רוצה לעשות מעשים להשפיע למלך.
אבל כל זה הוא רק בחינת כח, שהוא על דרך הכפיה, כי הגוף לא מסכים לכל אלו הדברים שהם נגד הרצון לקבל, וכל מה שעושה אין בזה בחינת נשמה וחיות. 'עד שהקב"ה גוזר על הטפה ושולח נשמה דזכר', אז כבר משיג טעם ברצון להשפיע וכל מה שהוא עושה כבר יש בהם בחינת נשמה וחיות. נמצא, שאע"פ שמצד אתערותא דלתתא כבר הכל בסדר, אבל הנשמה עדיין חסר. וזה נבחן, "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזוה"ק: במה. ומשיב, בנשמתא קדישא. וזה פירוש מה שאמרו, שהקב"ה מבחין אי הטפה הוא בחינת זכר או נקבה.
והוא ע"ד שפירש אאמו"ר זצ"לקא על מה שכתב הרמב"ם: היכי דמי תשובה - עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד. ושאל, וכי אפשר לאדם לעלות למעלה ולשאול להקב"ה אם התשובה שלו כבר בסדר. וביאר, כי בזמן שעבודתו של אדם היא כבר בסדר, אז הוא זוכה לגילוי פנים, שהוא ענין השגת שכר ועונש, היינו, שמרגיש התענוג הנפלא בעת קיום המצוה ומרגיש היסורים של עבירה. וזה נבחן שאז ישועתו ית', היינו הגילוי פנים, מעידה עליו שלא יחטא. וזה נבחן שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא יחטא. (ובזה יש לפרש מה שאמרו שהקב"ה גוזר ונותן לו נשמה של זכר)
ובזה אפשר לפרש מ"ש שהקב"ה מבחין בטפה אם זה זכר - היינו, שהתשובה שלו היא בסדר. ואז מעיד עליו על התשובה ושולח לו נשמה. שזה נבחן: 'וגזר', מלשון גזרה, שאין לו אז עצה אחרת אלא מוכרח ללכת בדרך הישר מטעם הגילוי פנים שזכה.
או ששולח לו נשמה של נקבה - היינו, מקבלת ואינה משפעת, היינו שהוא לא בתמידיות, שלפעמים הוא מקבל איזה התעוררות מלמעלה ואח"כ זה מסתלק. וזה נקרא בחינת חסרון, מלשון נקבה, שאין זה שלמות, משום שלא יכול להיות בקביעות עם בחינת החיות שלו. משא"כ כשזכה לנשמה של זכר הוא תמיד ממשיך בחינת נשמה וחיות בעת שהוא עושה מצוה, מטעם שכבר זכה לבחי' עדותו מצד ה' שלא ישוב לכסלה עוד.
ובזה אפשר לפרש הפסוקים: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך. זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". מה רבו מעשיך, היינו על כללות הבריאה. כולם בחכמה עשית, היינו שכוונת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הנקרא בחינת חכמה. מלאה הארץ קנינך, היינו שיש בעולם הרבה בחינות. זה הים גדול, היינו (על) ים החכמה. ורחב ידים, היינו (על) אור דחסדים המכונה הרחבה. שם רמש, מלשון רמשא, שהוא לילה. ואין מספר, שאינם מאירים. חיות קטנות עם גדולות, שיש הרבה מיני חיוּת, בחינת קַטנות ובחינת גדלות.