תוכן

עש"ק תזריע תשל"א

א) בזוהר אות ט', אשה כי תזריע. תנינן אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ר' אחא אמר הא תנינן דקב"ה גזר על ההיא טיפה אי איהו דכר או איהו נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. א"ר יוסי ודאי קוב"ה אבחין בין טיפה דדכורא ובין טיפה דנוקבא, ובגין דאבחין גזר עליו או להוי דכר או נוקבא.
הקושיא היא, אם אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, א"כ כבר לא צריכין לגזירת הקב"ה. ור' יוסי מתרץ, ודאי שהקב"ה מבחין ומשום שהבחין גזר עלי'. ובתירוץ אין שום ביאור.
ובהסולם מפרש, כי ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו. שאביו נותן הלובן שבו, ואמו האודם שבו, והקב"ה נותן הנשמה וכו'. וההבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה, שהיא ראוי' לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה. שאם לא הבחין בזה ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה הטיפה נגמרת להיות זכר.
ולהבין זה ע"ד העבודה. ענין זריעה, היינו שלוקחין איזה דבר, ונותנין בארץ, ונרקב בארץ, אז נולד מזה איזו מציאות. לכן כשאשה מזרעת תחילה, היינו שהאדם משים בארץ את הרצל"ק, הנבחן לבחי' נקבה, אז צומח מזה זכר. היינו שזוכה לרצון להשפיע, הנק' זכר. א"כ הקושיא של רבי אחא היא : אם זה תלוי בעבודת האדם, היינו באתערותא דלתתא, א"כ מה שלמדנו שהקב"ה מבחין בהטיפה וגוזר, א"כ מה ענין הגזירה הזאת, הלא כבר נגמר הדבר בעבודת האדם דלמטה.
וע"ז מפרש הסולם, ג' שותפין באדם, אביו נותן את הלובן. היינו בחי' אביו ואמו, היינו המחשבה, המולידה את המעשה, נקראת הורים. אבא נק' כח השפעה שלו, שהוא בחי' זכר. והוא נותן את הלובן, היינו שמלבן א"ע מלהיות מקבל, היינו שמוריד מעצמו את הרצון לקבל. נמצא שנבחן לבחי' זך, שנעשה אז לבחי' עפר ממש. וזה ענין, ונפשי כעפר לכל תהי'. ז"א לגבי כל הדברים שישנם בעולם הוא בחי' עפר, היינו שאין לו שום רצון, אלא הוא בטל ממש כעפר, ואין לו שום צורך.
ואמא נותנת את האודם, ז"א בחי' אדמה לעליון, שרוצה להיות בחי' משפיע. ואפשר להבחין בזה, שבחי' לובן היינו בחי' סור מרע, ואודם דאמא לבחי' ועשה טוב. שענין טוב נק' בחי' משפיע, כמ"ש רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך, שהוא רוצה לעשות מעשים להשפיע להמלך. אבל כ"ז הוא רק בחי' כח, שהוא ע"ד הכפי', כי הגוף לא מסכים לכל אלו הדברים שהן נגד הרצל"ק. וכל מה שעושה אין בזה בחי' נשמה וחיות. עד שהקב"ה גוזר על הטיפה ושולח נשמה דדכר. אז כבר משיג טעם בהרצון להשפיע. וכל מה שהוא עושה, כבר יש בזה בחי' נשמה וחיות.
נמצא שאעפ"י שמצד אתערותא דלתתא כבר הכל בסדר, אבל הנשמה עדיין חסרה. וזה נבחן, הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק, במה. ומשיב, בנשמתא קדישא. וז"פ שהקב"ה מבחין אם הטיפה היא בחי' זכר או נקיבה.
והוא ע"ד שפירש אאמו"ר זצ"ל על מ"ש הרמב"ם הל' תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות. ושאל, וכי אפשר לאדם לעלות למעלה ולשאול להקב"ה, שהתשובה שלו כבר בסדר. וביאר, כי בזמן שעבודתו של אדם היא כבר בסדר, אז הוא זוכה לגילוי פנים, שהוא ענין השגת שכר ועונש. היינו שמרגיש התענוג הנפלא בעת קיום המצוה, ומרגיש היסורים של עבירה. וזה נבחן שאז ישועתו ית', היינו הגילוי פנים מעיד עליו שלא יחטא. וזה נבחן שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא יחטא. ובזה יש לפרש שהקב"ה גזר ונותן לו נשמה של זכר.
וזה אפשר לפרש, שהקב"ה מבחין בהטיפה אם זה זכר, היינו שהתשובה שלו היא בסדר. ואז ה' מעיד עליו, "על התשובה", ושולח לו נשמה. שזה נבחן וגזר, היינו מלשון גזירה, שאין לו אז עיצה אחרת, אלא מוכרח ללכת בדרך הישר, מטעם הגילוי פנים שזכה.
או ששולח לו נשמה של נקבה, היינו מקבלת ואינה משפעת. היינו שהוא לא בתמידיות, שלפעמים הוא מקבל איזו התעוררות מלמעלה, ואח"כ זה מסתלק. וזה נקרא בחי' חסרון, מלשון נקבה, שאין זו שלימות, משום שלא יכול להיות בקביעות עם בחי' חיות שלו. משא"כ נשמה של זכר, הוא תמיד ממשיך בחי' נשמה וחיות, בעת שהוא עושה מצוה, מטעם שכבר זכה לבחי' עדותו מצד ה', שלא ישוב לכסלה עוד.
ובזה אפשר לפרש הפ' "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות". מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.
מה רבו מעשיך ה', היינו על כללות הבריאה, כולם בחכמה עשית. היינו שכוונת הבריאה היא להטיב לנבראיו, הנקרא בחי' חכמה. מלאה הארץ קניניך, היינו שיש בעולם הרבה בחינות. זה הים גדול, היינו על ים החכמה. ורחב ידים, היינו על אור דחסדים, המכונה הרחבה. רמש, מלשון רמשא, שהוא לילה. ואין מספר, שאינם מאירים. חיות קטנות עם גדולות, שיש הרבה מיני חיות, בחי' קטנות ובחי' גדלות.