תוכן

עקב תשכ"ג
טבריא
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך (ח,י)
בזהר (אות א): והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. פקודא דא, לברכא ליה לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך, אקרי גזלן לגבי קב"ה. דכתיב גוזל אביו ואמו וכו'. בגין דברכאן דבריך בר נש לקב"ה, אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי, לשמיה דקב"ה וכו'קמב.
יל"ה: א) למה נקרא גזלן בזה שלא מברך לקב"ה. ב) להבין תירוץ הזוה"ק מה שכתב: בגין דברכאן דבריך בר נש לקב"ה, אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי, לשמיה דקב"ה קדישא. איזה שייכות יש בין המשכת השפע לברכת האדם.
והענין, דמטרת בריאת העולם היא להטיב לנבראיו. ולצורך זה נבראו התחתונים, שיש להם הרצון לקבל את ההטבה. ובשינוי צורה הזה הם נפרדו מהשורש. ובזמן שיש פירוד, אין התחתון יכול לקבל. לכן צריכים לתקן את הפירוד, היינו שיהיה יכולת לקבל את ההטבה העליונה.
לכן, בזה שהאדם מברך להקב"ה - הוא משפיע להקב"ה, לכן אפילו התענוגים שהוא מקבל, אין כוונתו לקבל - אלא בכדי שיוכל לברך לה'. וזה נקרא השתוות הצורה.
וכן הוא הביאור במ"ש הזוה"ק, שהשפע בא לשמיה וכו'. ענין 'שם' מורה על מלכות, שהיא בחינת כלל ישראל, או כנסת ישראל, שהיא הכל. לכן, מה שהאדם עושה באופן פרטי, דבר זה עולה ומכריע בכלל כולו, כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". והטעם, משום שכל פרט פועל עם פעולתו על הכלל כולו.
לכן, אם הפרט עושה לשם שמים, היינו, שכל מה שהוא נהנה הוא צורך ברכה, בכדי שיוכל לברך את הקב"ה, זאת אומרת שכוונתו היא להשפיע - אז נמשך השפע מהקב"ה לכנסת ישראל, היינו לשכינה הקדושה. שזהו בחינת "יחוד קוב"ה ושכינתא".