תוכן

שבט תשל"ג

א) ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם (ח,ט)
ענין אכילת לחם, הכוונה לשפע העליון, כמשחז"ל על אדם הראשון במ"ש: "בזעת אפיך תאכל לחם" (פסחים קיח, עי"ש(. ענין מסכנות, נקרא בזמן שהאדם נצרך לבריות, שאז הוא נקרא עני, משא"כ בזמן שהוא שמח בחלקו נקרא עשיר. וארץ, הוא מלשון רצון, כמ"ש במדרש: למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה.
ובזמן שהאדם הוא עני, היינו שהוא בעל חסרון, ז"א שקיום התורה ומצוות אצלו לא בסדר, הן מבחינת מוחא והן מבחינת ליבא, אזי הוא מגיע לנקודת האמת, שנק' הכרת הרע, שרואה את האמת של מצבו. שעי"ז הוא יכול לזכות למילוי החסרון. משא"כ למי שאין לו חסרון, היינו כלי, איך אפשר לשפוך לתוכו שפע. ובזה אפשר לפרש מאמר הגמ': יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיוראקמא (חגיגה ט:(. כי בכל פעם שיש לו חסרון, הוא יכול לקבל מלוי, ועל ידי זה הוא הולך מדרגה לדרגה, אחרת הוא נשאר בבחינת עומד ולא בבחינת הולך.
אבל יחד עם זה שיש לו הכלי הנקרא עניות, הוא צריך להיות ג"כ בבחינת "השמח בחלקו", שזה בחי' עשיר ]כמ"ש: "איזהו עשיר - השמח בחלקו"[. היינו להסכים: באם הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצבו שבו הוא נמצא, במצב של חסרונות - הוא ג"כ שבע רצון. וזה כשאחז"ל: כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה. היינו, האדם צריך לצייר לעצמו באיזה אופן היה משבח לבורא אם הבורא היה משפיע לו את המִלוּיִים על החסרונות - כך מברכים על הרע שבו הוא נמצא, היינו, עם כל הכרת הרע שמרגיש בעצמו, ומכל מקום יהא שמח בחלקו, ואז הקב"ה משפיע לו לחם.
וזה פירוש: ארץ - היינו רצון. אשר לא במסכנות - לא עם החסרון לבד הוא יכול לזכות ללחם מן השמים, אלא צריך להיות גם בחינת עשירות, שנקרא: לא במסכנות. אז - תאכל בה לחם, היינו שפע העליון. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל: מטעם שאין ארור מתדבק בברוך, לכן אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. היינו, כי הוא מסכים להשאר עם כל הרע, אם רצונו של הקב"ה הוא בכך, ובאופן כזה הוא יעסוק בתורה ומצוות. וזה נק' 'השמח בחלקו', ואז הוא עשיר.
וזהו: "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה". זאת אומרת, אם היה זוכה לטוב הגנוז בתו"מ, בטח שעבודתו היתה בשמחה ובהתלהבות ובשלוות הנפש - כמו"כ עכשיו שנמצא במצב החסרונות, גם כן צריכה עבודתו להיות בשמחה ובשלווה. ואז זוכים למאכל אדם, הנקרא 'לחם'.
וזה ענין שהאדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזוה"ק (פרשת בשלח אות מד(. היינו, שמצב השלמות שנקרא יום ומצב הבלתי שלמות הנקרא לילה, צריכים להיות בשוה. היינו: באם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלמות, הוא גם כן מסכים. וההסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלמוּת, זה נקרא מסכים, היינו, שהיום והלילה שוים אצלו. משא"כ אם יש הבדל, בשיעור ההבדל יש פירוד, ובפירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך להתפלל שה' יעזור לו שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא זוכה לשלמות, כנ"ל.