תוכן

חטא המרגלים

'כי חזק הוא ממנו' (במדבר יג, לא). ידוע שכל אריכת הגלות הוא מחמת חטא המרגלים, והיו המאריכים הראשונים מיום לשנה, והם המה המאריכים האחרונים, ומי יודע עד כמה ח"ו, אשר על כן צריכים אנו לבאר חטא הזה בשורשו.

הנה גילוי טענתם 'כי חזק הוא ממנו' יש לחקור, כיון שהם היו בבחינה זו כמו בית דין, והיו שנים מזכים ועשרה מחייבים, ואם כן מה יעשו הנך יַתְמֵי, וכבר ניתנה התורה לארץ 'אחרי רבים להטות' (שמות כג, ב), ומכל שכן אחרי בית דין שנברר מפי ה' ומשה וכל ישראל, כי כל אחד בחור ונשיא לשבטו. ואם תרצה לומר, הם עצמם חטאו, כל ישראל מי חטאו? ואין לומר שהיה להם לשמוע מפי משה רבנו, הא תורה שבעל פה נמי מסיני, וכבר שמעו, ואם כן אפילו נביא אינו יכול לבטל דבר אחד לנצחיות אלא צורך שעה בלבד (רמב"ם הל' יסודי התורה ט, ג), וכאן ענינו כמו לנצחיות. ואין לחלק בין גדול הנביאים, כי מכל שכן שלא יוכל לבטל דברי עצמו.

התירוץ הוא פשוט, כי ענין 'אחר רבים להטות' הוא נוהג בדבר שנמצא בו ספק ועיון, מה שאין כן בכיבוש הארץ, שזה תנאי הראשון מיציאת מצרים לארץ זבת חלב ודבש, אם כן אין לך מעיין אלא כופר. וזה פירוש שאין ממנין בית דין על זה, על קיום התורה והאמונה בעיקרם, כי 'אחד היה אברהם' (יחזקאל לג, כד), ופשוט הוא.

ובזה נבין ששליחת משה וכונתו היתה לנידון שעה, כי לא נאמר הזמן מפי ה', ועל זה אפילו היו משיבים 'לאו' אז אפילו משה עצמו היה יכול לבטל, כי הנביא מבטל דברי תורה לצורך שעה. ועל זה שייך עיון ועל זה דינם כמו בית דין 'ואחרי רבים להטות', וכן היה. ולכן הבינו שאם יאמרו לשעה, לא יקבלו ישראל מהם, כי הנביא עוקר דבר מן התורה לצורך שעה על פי דעת יחיד. והתחכמו ואמרו 'כי חזק הוא ממנו וגו' - אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם' (סוטה לה, א). ואם כן הצליח השטן, כי ישראל לא רצו לעבור על דעתם, שעל מנת כן נשלחו שלא לשמוע אלא לרובם, וטענת יהושע וכלב שהמה כופרים בכללות התורה לא נתקבל עליהם, מחמת צדקות הנשיאים שהיו קרואי מועד אנשי שם, ולא נחשדו עליהם בכך.

וענין טעותם כיון שאנשי שם היו בחירי ה', הוא ענין נשגב. כי כללא הוא, שדעת האנושי הפוכה היא מדעת התורה, כמו שנאמר (ישעיה נה, ח) 'לא מחשבותי מחשבותיכם' וגו'. והנה הארץ הנבחרת לישראל מפי ה', דעת האנושי שצריכה להיות מיטב הארץ ואויר המשובח וכו', כי לא לחנם נבחרה וכו', וכיון שראו במקום הזה והנה מהפכה, לא די שלא מן המיטב אלא להפך, נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

והטעם פשוט, שכל דבר שולט ביותר בשורשו, ואם כן, כיון שעולם הזה נשרש מארץ ישראל, הלא פה נשרשים כל מיני טומאות שבעולם מה שאין כן בהתפשטות הלא נחלק לשבעים שרים, ואין טומאתו של זה כמו של זה, נמצא שכל טומאה היא אחת משבעים, מה שאין כן בשורשם מקובצים כולם כאחת.

וזה שהיו אומרים 'ונהי בעינינו כחגבים' וגו' (במדבר יג, לג), כי ראו קליפות כאלה שלא חשבו כזה מעודם, וכמו בפעם אחד וברגע אחד נולדים. 'ועריהם בצורות בשמים' (במדבר יג, כח), כי כן טבע הקליפה, טרם המלחמה עמהם, נראים בדמיון כענקים.