תוכן

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואי אפשר לזכות להמטרה מטרם שיתקן את עצמו עם בחינת השתוות, שנקראת בחינת חסד. ואחר כך יזכה להמטרה, הנקראת בחינת אמת, שאז ניכר אמיתיות השגחתו ית', שהיא בבחינת טוב ומטיב.
אנו רואים, שהפסוק אומר, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותו. היינו שהאדם צריך לזכות לבחינת יראת שמים. ורק זה צריך האדם להשתדל לזכות, כמו שכתוב "כי אם ליראה". וזה נקרא בחינת אמונה, שהאדם צריך להאמין בה', כמו שאמרו רז"ל, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.
והאדם יכול לבדוק את עצמו, אם הוא מאמין בזה. כי יכול לקחת דוגמא, ממורא בשר ודם. למשל כשאדם מסתכל דרך החלון לביתו של חברו, אז בטח האדם לא יעשה שום מעשה רק מה שיהיה יפה בעיני חברו. אבל בטח לא יעשה שום דבר, שלא יתאים. נמצא כשהאדם לבדו בחדר, ואם הוא מאמין ש"עין רואה", בטח שאי אפשר לאדם לעשות שום מעשה, שלא ימצא חן בעיני הקב"ה, כדוגמת, שלא יעשה שום דבר רע בזמן שחברו מסתכל עליו.
לכן, אם האדם רואה, שעשה מעשים, שאינם לפי רצון השי"ת, בטח הוא מוכרח לומר, שאינו מאמין ב"עין רואה" וכו', אחרת לא היה באפשרותו לעשות מעשים כאלו.
וכמו כן, אם היתה מציאות, שחברו יסתכל לתוך מחשבתיו ויהיה לו מציאות, מה שחברו חושב, בטח שלא היה חושב שום מחשבות רעות, משום שלא היה רוצה להתבזות בעיני חברו.
ולפי זה, אם האדם מאמין שהקב"ה הוא יודע מחשבות, איך אפשר לאדם לחשוב מחשבות שאינם לפי רצון ה'. ועל כן הוא רואה, שאין לו אמונה אמיתית, לכן זה בדיקה אמיתית לדעת, אם יש לו האמונה.
ובזמן שהאדם רואה, שאין אמונתו בסדר, נבחן אז שחסר לו יראת שמים, והוא נעשה זקוק, שה' ישלח לו את יראת שמים.