חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

אמונה - דרך העבודה

תוכן

מאמר יד

ישראל מונין ללבנה[1]

[דברים שנרשמו בראש העמוד אולי כהקדמה למאמר]

לפרש ענין זה בדורינו, זה דומה עלי כמו סרסור (-מתווך) שבא לחולה המוטל על מיטתו ומוכיח לו באותות ומופתים שאם יקנה בית ברגע זה, ירויח מזונותיו על כל ימי חייו. כי ודאי שכועס עליו ועל חלומותיו, כי בשעה שאינו בטוח בחייו, איך יחשוב על קנינים. ועל כן לא ניתנה חכמה למחוסרי לחם, כי בכרסם טרודים.

כן 'חכמת מסכן בזויה' (קהלת ט, טז), מפני שכל חכמתו רק על עסקי כרסו בלבד. אלא אחר סיפוק כרסו מתרווח דעתו ומחזיר (-ומחזר) אחר חכמות הרמות.

אכן נפל ברעיוני הכתוב (דברים לב, מז) 'כי לא דבר ריק הוא מכם [כי הוא חייכם]', וא"כ חיות הרוחני צריכים להבטיח בעיקר ובראשונה.

* * *

כלה דשישי כלה דשביעי[2]

כל גמר מלאכה צריכה ששת ימי מעשה, והתכלית עצמו נקרא שביעי. וענין זה מגולה לנו בִּשְׁנַיִם, מצד השי"ת ומצידנו: מצד השי"ת נקרא ששת ימי המעשה ושבת, ומצידנו המקבלים הוא בחדשים[3], ששת חדשי קיץ מזמן האביב עד האסיף[4] שהוא גמר מלאכה "כלה דששי", וחדש האסיף עצמו דהיינו התכלית כשהוא לעצמו שנקרא "כלה דשביעי"[5].

(ויש ג"כ ענין זה בְּשָׁנִים, שש שנים ושמטה. ונראה שהשנים דינם שוה לימים, דהיינו שהם מיחס השי"ת. והראיה שבשניהם נוהג מ"ט וחמשים, בימים - חג השבועות, וּבְשָׁנִים - יובל, משא"כ בחדשים לא מצינו מ"ט וחמשים, והוא משום שהוא מיחס המקבלים, שהמה אינם מבינים הפרש זה, וצ"ע).

חדש ושבת

כתיב (שמות לג, כג) 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. וזה דומה להשפעת חמה בלבנה, אשר בשעה שהמה על קו אחד זה תחת זה, שאז נבחן שהלבנה מקבל פני החמה בגדלות מדתה, משום שעומדים פנים אל פנים כאיש אל רעהו, ואור החמה בא אליה בקוים ישרים ביותר בלי שום נסיגה אלכסונית, אכן דוקא משום זה נסתרת ממנו לגמרי, ואין אנו שוכני ארץ יכולים לראותה ולא להנות מאורה מאומה. אכן בעת שמתחלת להתרחק מחברת השמש, וקוי השמש מתחילין להאיר את אחורי הלבנה בהארה אלכסונית, אז נעשה דרך ואפשרות שגם שוכני ארץ ישיגו איזה שיעור מאור הלבנה, כזה[6]. באופן שכל מה שאנו מוכנים להנות ולראות את אור הלבנה, הוא בדיוק 'וראית את אחורי', אולם מבחינת פניה אין אנו משיגים כלום, כמבואר אשר כל האור המקובל בחלק הלבנה המבטת למרומים כזה , אין לנו שום תפיסא כלל וכלל.

ליקוי חמה ולבנה[7]

'ישראל מונין ללבנה'. פירוש, חמה ולבנה מובן לנו כפועל ופעולה, כי בהחמה האור מקורי, כנודע, והלבנה מקבלת הימנו. ועל כן 'אומות העולם מונין לחמה', שרוצין להשיג את מקור האור, דהיינו את סיבה הראשונה סיבת כל הסבות, וכל סכום חכמתם מכריע אותם אם השיגוהו אם לא השיגוהו. ולפיכך מאנים (לשון אונאה) תמיד את עצמם, כי אינם יכולים להסתכל ולראות בתוקף אורו, ועל כן כופרים ומתאנים. ואין צריך לומר בנדמה להם איזה השגה, ודאי מתאנים, כי לית השגה בעצם, כנודע.

ישראל מונים ללבנה

דהיינו 'ממעשיו הכרנוהו' (שיר היחוד ליום חמישי), כי יש לו להשי"ת פעולות מיוחדות שהוא מתלבש בהם ומתראה על ידיהם לצדיקים ולנביאים, המכונים שמותיו של הקב"ה[8], ובלשון הזוהר גופא דמלכא, כמו שכתוב (זוהר ויחי אות קה) 'ישראל דביקין בגופא דמלכא'. דהיינו, אותם הפעולות הידועות שהשי"ת מתלבש בהם בשעה שמתראה לנביאיו. ואל תתמה על זה, כי כן ארחות כל מיני הכרה וראיה הנוהג בעולמנו, שאין אנו משיגין בשום מהות מדצח"ם (-מדומם צומח חי מדבר) יותר ממספר של פעולות המתפעלות בחושי ראיה שמיעה ריח דיבור שלנו[9].

כן הענין בשמות הקדושים, שהן הן הפעולות שאורו ית' פועל על רגשות הצדיקים, וחושיהם מתפעלים בשיעור מספיק להכרתו יתברך, כמו שכתוב (בראשית יז, א) 'וירא ה' אל אברם', ואומר (ישעיה ו, א) 'ואראה את ה'' וגו', ופעולות האלו נקראים ג"כ תורה, ועל זה אמרו (זוהר אמור אות קפח) 'כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה', ועל זה אמרו (זוהר אחרי אות רצט) 'אוריתא וקב"ה חד הוא', דהיינו כל מה שהוכן להשגה מספקת אפשר לכנות בשם תורה או בשם הקב"ה, על דרך שאנו מכנים את חבירינו בהכרה ובשם, אע"פ שאנו משיגים רק פעולותיו לבד.

השכינה נקראת לבנה

וכשם שלא כל הכוכבים מוכנים להאיר את חשכת ליל שלנו, זולת הלבנה, משום שהיא הכוכב הסמוך לארצנו ומוכן לדבר זה, כן לא כל פעולות השי"ת מוכנות להתלבשותו ית' באופן שיתגלה על ידיהם, ומשוערים לנו כמו שהם רחוקים ממנו, ועל כן אורו ית' המתלבש בהם אינו ניכר אלינו, אלא יש פעולות מיוחדות המכונות שמות הקדושים או אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וע"כ נבחנים הפעולות ההם כמו שהם קרובים עלינו (-אלינו), דוגמת מאור הלבנה שאנו ניאותים לאורה משום שהיא קרובה אלינו, ועל כן נקראת השכינה הקדושה בשם לבנה[10].

חמה ולבנה

ונתבאר שהפעולות מתחלקים לב', רחוקות וקרובות. ותדע, שהפעולות שאינן מסוגלות להכרתו יתברך, שנקראות רחוקות, הם סוד גלגל חמה שהקיפו מתגלה לזמן רחוק מאוד. והפעולות המסוגלות להכרתו יתברך נקראות לבנה, מפני שהקיפו משתלם בזמן קרוב, ועל כן ראוי להשגה[11].

כלל ופרט

וחיים של הכלל, דהיינו של כל באי עולם עד גמר התיקון, הם סוד היקף גלגל חמה. וחיים של הפרטים הם סוד הקף גלגל לבנה.

***

צדיקים לאלתר לחיים וכו'[12]

כי הרשעים בחייהם נקראים מתים (ברכות יח, ב), משום שחיים הגופנים אינם חיים רק בבחינת הכלל, דהיינו מאדם הראשון עד גמר התיקון[13], אולם בבחינת הפרט, 'כל העומד למות כמת דמי', ואין צריך לומר כלפי נצחיות נחשב הזמני הארעי כאלו לא נברא. וזה סוד 'רשעים גמורים לאלתר למיתה', דהיינו מיתת נשמה וגוף קיים הריהו כמת, ו'צדיקים לאלתר לחיים', דהיינו חיי נשמה וגוף יחד.

מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב, לב)

'אמר רב נחמן בר יצחק, 'מחני נא' זה ספרן של רשעים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינונים' (ראש השנה טז, ב). והיינו כנ"ל.

בחדש השביעי

עיין לעיל בענין כלה דששי וכלה דשביעי. ובזה תבין דענין גילוי תכלית בחדשים נקרא תשרי, ונקרא ראש השנה, ש'הוא באחד ומי ישיבנו'[14]. ועל כן הלבנה מתכסית בו[15] בסוד 'ופני לא יראו' (שמות לג, כג). וזה סוד הדין לכל באי עולם, כלומר, אפילו לרשעים גמורים שהמה כמֺץ אשר תדפנו רוח, גם כן נידונים בסוד מחייתם, כי מורא השי"ת מתגלה על ידיהם[16], וזה סוד 'ומי למות'[17], כי גם המיתה תצא מאתו ית', ואז הוא מלך על כל העולם.

וזה סוד 'אמרו מלכיות כדי שתמליכוני עליכם' (ראש השנה טז, א), דהיינו 'איום על כל אימים'[18] ו'לילה כיום יאיר' וגו' (תהלים קלט, יב), שהוא סוד 'מלך העולם' (נוסח הברכות), שגם ההעלם[19] הוא מושגח מאתו ית'.

'אמרו זכרונות כדי שתובא זכרוניכם לפני, ובמאי בשופר'. פירוש, דאף על פי שעדיין אינכם ראוי לגילוי מלכות הנ"ל, מכל מקום צריכים להעלות את הזכרון הזה לפני, שהוא תחילת מלכותו, ועכ"פ בסוד מָלך.

ליקוי המאורות

נתבאר לעיל שחמה היא סוד מקור הפועל, והלבנה הוא מקור המקבל, וליקוי הוא הסתר מחמת דבר אחר החוצץ בינו לשוכני ארץ ונדמה לדמות קושיא.

וע"כ הקושיה המזדמנת לנו בעצמותו ית' הוא סימן רע לאומות העולם, ולא לישראל שאינם עוסקים בו כלל. אמנם קושיא בהשגחתו, סימן רע לישראל, משום שזהו כל השגתם, כנ"ל.

ישא ה' פניו אליך וגו' (במדבר ו, כו)

כבר נתבאר במקום אחר, אשר עיקר ההסתר המסתיר ממנו וסיבה אליו, הוא הבלבול שבהשגחתו המדומה לנו[20], כי אם היינו מבינים את השגחתו ית' איך הוא מיוחסת אליו, אז היה לנו בו ית' השגה שלימה אע"פ שאין לנו השגה בעצמותו ית', כי טבע האדם וכל חי שאינו חומד לדבר שאינו במציאות, ואיך יחמוד האדם או יהיה לו איזה תביעה להשגת עצמותו ית' כיון שאין זה במציאות כלל?

אלא האמת שכל חמדתינו היא להשגת השגחתו ית' איך היא מותאמת אליו, כי זהו יש לו מציאות. וג' תנאים יש כאן:

א) להבדיל בין צדיק לרשע, כי הטבע מוכחת לנו שצדקת האיש יועילנו ורשעת הרשע תאבדנו.

ב) שהמושגחים ממנו ית' לא יסבלו שום מחסור ודאגה, כי מן הטוב השלם צריך להמשך אך טוב.

ג) שיענה לנו על כל מה שנשאל ממנו כדוגמת בן לאב, כמ"ש אליהו וצחק על האלילים 'אולי ישן הוא ויקץ' (מלכים א' יח, כז) – ובאמת כן כתוב (ישעיה סה, כד) 'עוד הם מדברים ואני אשמע'.

השאיפה והתביעה

אכן כל כלי קבלה המוכן בבריותיו לקבל שפעו ית' הוא השאיפה והתביעה, על דרך הכתוב 'כל מבקשי ימצאנוני' (ע"פ משלי ח, יז). ועל כן אם ההשגחה היתה מתוקנת על ג' תנאים הנ"ל, עדיין לא נעזרו השפלים לתבוע ולשאוף אל גדולות, כי כל אחד היה מסתפק בהשגותיו דוגמת החיות והבהמות, ולפיכך עירב (-בלבל) את השגחתו בעדינו, באופן שנתפתח ונשאוף לגדולות.

* * *[21]

האסיף הוא חדש תשרי, ועל כן הוא היורש והבן אל י"ב חדש שעברו בזריעה וגידול וקצירה, כמו האב הזקן ושבע הימים המוריש לבנו את רכושו ודעותיו.

אבא ואמא בנפש, אבא ואמא במזון

שעיקר הורי האדם הם המזונות שהם המגדלים גופו ומשלימים דעותיו, ותחילת ביאתם לעולם הם בחדש תשרי, שאז מכניסים המזון מהשדה לאוצר (והכל יודעים בשביל מי נזרע השדה[22]), ועל כן נחשב ראש השנה לאדם, דהיינו ראש ותחילה של ביאת המזונות להאדם, שהם אבא ואמא שלו (וכיבוד אבא ואמא הבן כאן).

***

מאמר טו

זווג קוב"ה ושכינתיה

הר"א ז"ל מקאזניץ אמר[23], אשר עיקר הדעת, ואין דעת אחר, רק לידע שכל העזר הוא מהשי"ת לבד. פירוש, שיאמר כל נעזר 'עזרי מעם ה'' (תהלים קכא, ב).

ובזה נבין איך איש ישראל שב לשורשו ונכלל בשכינה הקדושה. כי אין לך שום דבר מתגלה בעולם הזה זולת על ידי זווג עליון, וכל עזר והנאה שאדם נהנה בעולם הזה, אם יודע שהשי"ת הוא הנותן לו והמשפיע, נמצא שנשמתו נקשרת בשכינה הקדושה, כי היא המקבלת מהשי"ת, וממילא גורם האדם זווג של קוב"ה ושכינתיה. אבל אם ח"ו אינו יודע האמת הזה, אלא תולה עזרתו במקרה (או בלי הכוונה הזאת) אז מזמן את הקליפה וכו', שזה סוד 'ושפחה כי תירש גבירתה' (משלי ל, כג).

להבין למה מכונה הזווג בשם ידיעה, על דרך הכתוב (בראשית ד, כה) 'וידע אדם את חוה אשתו'. והיינו כנ"ל, כי הכל תלוי בידיעה, שבידיעתו מזווג אלוף או ח"ו מפריד אלוף כנ"ל[24]. וזה סוד "הדעת" האמור בכמה מקומות שבו תלוי כח הזווג[25], אמנם בחכמה ובינה אין זווג, ד'אל אחר אסתרס'[26], והבן.

***

כל המביא דורון לתלמידי חכמים כאילו (אוכל) [מקריב] בכורים (כתובות קה, ב)

נבין עם הנ"ל שהמשכת מוח הדעת לפרצופין דקדושה לזווג קוב"ה ושכינתיה הוא על ידי ידיעה שהשי"ת הוא כל העוזר והמהנהו, ואם ח"ו אינו יודע, הרי הוא ממשיך מוח הדעת לקליפות ושפחה יורשת גבירתה ח"ו כנ"ל. אבל לאו כל מוחא סביל דא, וידיעה זו בכל בהירותה תיתכן רק בכהן המשרת במקדש ה'.

עם האמור נבין פרשת בכורים, שמתחילה אומר המביא 'הגדתי היום לה' אלקיך' וגו' (דברים כו, ג), ואחר כך 'ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך וענית ואמרת לפני ה' אלקיך' וגו' (דברים כו, ד-ה).

פירוש, כי בטרם שהבכורים מגיעים לידי הכהן, עדיין אין לו אלוה, משום שאינו מרגיש ואינו יודע שהשי"ת הוא העוזר והנותן, ועל כן מוכרח לומר 'הגדתי היום לה' אלקיך', לאלקים של הכהן.

אבל לאחר שהגיע לידי הכהן, אז 'והניחו לפני מזבח ה' אלקיך', כלומר, שמשרה שפע קודש על המביא עד שמשיב על לבו שהשי"ת הוא העוזר לו בכל דבר, ואז 'וענית ואמרת לפני ה' אלקיך', פירוש, שתוכל להעיד על כל הישועות, הן בכלל ישראל והן בפרטיותך, שהשי"ת הוא העוזר הכל. וזה סוד העדות שמעיד המביא 'ארמי אֺבד אבי' וגו' עד 'ויתן לנו את הארץ הזאת' (דברים כו, ה-ט), שהיא ישועת הכלל. ואחר כך 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'' (דברים כו, י), כי מחיש (-מרגיש בחושיו) ומרגיש ומשיב אל לבו שהשי"ת נותן לו כל זה, ואז מזווג קוב"ה ושכינתיה כנ"ל.

לפיכך מדייק כאן הכתוב 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך' (דברים כו, ג), והוא משום שטבע בני אדם שלא להאמין בהכהן שבימיו, או יחשוב שדבר גדול כזה היו יכולים הכהנים שבדורות שעברו וכו'. ועל כן מזהיר הכתוב 'אין לך אלא כל כהן וכהן שהוא בימיך' (רש"י בשם הספרי), והשי"ת מבטיח לנו שיתן לו הכח להשפיע לנו את "הדעת" הזה.

וזהו שאמרו חז"ל, 'כל המביא דורון לתלמידי חכמים' וכו', כי אחר החורבן 'אין לנו שיור רק התורה הזאת'[27], ועל כן התלמידי החכמים במקום הכהנים, ועל כן יש לנו מצות ביכורים גם בזמן הזה, לזכות לדעת שהשי"ת הוא כל העוזר, ויאמר כל נעזר 'עזרי מעם ה'' (תהלים קכא, ב), עד שהמביא דורון זוכה גם כן להעיד על ישועת השי"ת לעמו ישראל בכלל ובפרט, מתחיל מן 'ארמי אבד אבי' עד 'הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה''.

***

מאמר טז

יום הבכורים

'יום הבכורים' (במדבר כח, כו), חז"ל פירשו (מנחות פד, ב) שהוא בכורי קציר חטים. עי' רש"י ז"ל[28].

ועל פי פנימיות, הענין, כי בִּכּוּרִים כמו בְּכוֹרִים. והנה לוחות הראשונות הוכנה העבודה בבכורים להקריב קרבנות וכו', ומעלת כלל ישראל היה בקדושת כהנים, כמו שכתוב (שמות יט, ו) 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. אמנם מסיבת חטא העגל ולוחות שניות הוכנה העבודה בכהנים, וישראל יצאו מקדושת כהן (רש"י במדבר ח, יז).

וסוד הבכורה מפורש בקרא (דברים כא, יז) 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה'.

וסוד פי שנים הוא בסוד הכתוב (ישעיה סא, ז) 'בארצם משנה יירשו', וכן על דרך הכתוב (דברים טו, יח) 'כי מִשְׁנֶה שכר שכיר עבדך', דהיינו שעבד ביום ובלילה, כמו שפירשו ז"ל (קידושין טו, א). ומכאן בנין אב, שסוד 'מִשְׁנֶה' האמור בכל מקום, דהיינו 'פי שנים' דבכורה (דברים כא, יז) ו'פי שנים ברוחך אלי' האמור באלישע בן שפט מֵאָבֵל מְחוֹלָה (מלכים ב' ב, ט) ו'בארצם ירשו משנה' דשכר הצדיקים (ישעיה סא, ז), וכן 'לחם משנה' (שמות טז, כב) 'כסף משנה' (בראשית מג, יב) וכו', כולם נובעים מבחינת יום ולילה האמור בעבד עברי.

וסוד יום ולילה מפורש בקרא דיום א' דמעשה בראשית 'ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה' (בראשית א, ה), כלומר, כל ההארות והעונג מכונה בשם יום, וכל החשכות והיסורים מכונים בשם לילה.

היום נמשך אחר הלילה

ובזה תבין סוד הלילה שקודמת ליום, כמו שכתוב (בראשית א, ה) 'ויהי ערב ויהי בקר'. והוא כי כל הבריאה היא במחשבה כדי להנות לנבראיו, הגם שהם בתכלית הקטנות, כמו שכתוב[29] 'לפי עצמת יכלתך כן ערכת שפלותינו', ועם כל זה רצה הקב"ה להנותם מידו הרחבה, וכדי לאפשרם לקבלה הזו, על כן הכין את החושך שהוא כמו שמן ופתילה אשר האור יוכל להתדבק בו, על דרך הכתוב (ע"פ קהלת ב, יג) 'ויתרון האור מתוך החשך'[30], ומובן היטב הקדם הערב לבוקר דמעשה בראשית[31].

בכור ופשוט - הלילה אחר היום

ובזה מובן דכל ההארות והטוב הנקראים יום הם סוד 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' (סנהדרין צ, א), דהיינו חלק של פשוט (בסוד בהא"ה[32]) שהוא מעשיהם של צדיקים המכונה יום כנ"ל, אשר בהקדם הלילה זכו לזה. ובאופן זה נשאר הלילה בסוד 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.

אמנם יש צדיקים גמורים המכונים בשם בכורים, בסוד הכתוב (תהלים פט, כח) 'אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ', שהמה הבחירים מכל ישראל, כי יש להם ב' חלקים לעולם הבא, דהיינו פי שנים.

פירוש, כי באמת הקודם חשוב יותר מן הנמשך, וכיון דהערב קדם לבוקר במעשה בראשית כנ"ל, כי יתרון האור מתוך החשך, ואיך אמרת כי מלאכת הלילה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא כמו עבד המכין לאדונו שהוא היום, כנ"ל.

אמנם באמת יש ב' תשובות, ותשובה מיראה היא שזדונות נעשים כשגגות (יומא פו, ב), אם כן ודאי שאינם נחשבים לרווח, אלא למכינים. מה שאין כן בתשובה הב' שהיא מאהבה, שהזדונות נעשים לזכיות (יומא פו, ב), אם כן כל החשכות והיסורים שהוא מעשיהם של רשעים, כיון שנתהפכו לזכויות, הרי אינם מכינים, אלא המה נהפכו לאורות גדולות ותעצומות בעצמם. וזה סוד 'שכר משנה' 'כי משנה שכר שכיר עבדך' (דברים טו, יח), כי עבד גם כן בלילה, כי החשכות והעברות נעשו לו לזכויות כאמור, ונמצא בארצם ירשו משנה[33].

ובאופן זה נמצא באמת שהקודם חשוב מן הנמשך, וזה סוד 'ואת עלית על כלנה' (משלי לא, כט), כי הלילה חשובה ביותר מן היום, כי יש לה ב' כוחות: הא' שהיא המכינה ליום בסוד 'ויתרון האור מתוך החשך'. הב' שהיא בעצמה יש לה גם כן תולדות ומעשים טובים, כי העבירות נהפכו לזכויות, ועל כן נמשך הלילה אחר היום באכילת קדשים (חולין פג, א).

וזה סוד הכתוב (ע"פ זכריה יד, ז) 'יום יִוָּדַע לה' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור', ועל פי דרך זה נמצא ש'הלילה כיום יאיר' (תהלים קלט, יב), ואם כן אין הלילה שייכת להכנת יום מחר בלבד, אלא היא המשך מן אור היום, ואם כן יש בה פִּי שְׁנַיִם, כי בחשבון האור שבה הרי שייכת ליום שלפניה, כי המעשים טובים של הצדיקים שנקראים יום גרמו לתשובה מאהבה והכינו את התשובה מאהבה עד שהלילה והזדונות נתהפכו לזכויות ואור גדול, ובאופן זה היום קודם והלילה נמשך. ובחשבון היום שלאחריו בסוד 'ויתרון האור מתוך החשך', נמצא הלילה קודם והיום שלאחריו נמשך.

והנה 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל' (זוהר חדש יתרו קפה; הקדמת תיקוני זוהר יז, א), אלא מכירים אותו על פי פעולותיו יתברך, דהיינו, השגחתו יתברך על כל המציאות, והעושים תשובה מאהבה אשר זוכים לפִּי שְׁנַיִם, שזוכים בבנים קדושי עליון גם מהשנואה, שזדונות נעשות להם כזכיות כנ"ל, וזוכים להשיג גם מדת לילה ו'חשכה כאורה' (תהלים קלט, יב), המה הנקראים בכורים, בסוד הכתוב (תהלים פט, כח) 'אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ', כי בכור מלשון הכרה, על דרך הכתוב[34] (דברים כא, יז) אותו 'יכיר לתת לו פי שנים'.

***

מאמר יז

שכן ארץ ורעה אמונה

'שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה' (תהלים לז, ג). פירוש, אפילו בעלות האדם לשמים שִׂיא[35], מזהיר אותו המשורר להתחזק לשכון ארץ כדי לרעות האמונה[36] ולגדלה ולחזקה בכל פעם יותר ויותר, כי היא עקרת הבית[37], ועליה תלוין כל המאורות הגדולים, וכפי חשיבותה יעלו המאורות, ופגם קטן באפס מה בה, יפילו לאבדון כל המאורות שבעולם. וזה ענין 'וחוטא אחד יאביד טובה הרבה' (קהלת ט, יח).

וטעם הדבר הוא, כי 'יש אם למקרא' (סוכה ו, ב), ובמקרא יותחלף הע' לא', ואז זוכה לראות האמונה בעין הרואה, בסוד 'ונראהו עין בעין' (ישעיה נב, ח), ולכן מי שהוא רועה אמונה, זוכה להיות רואה האמונה, והבן.

וזה סוד 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' (תהלים קיח, כב). פירוש, שאותו האבן אינו בבחינת כלי בשר ודם שבהשתלם החפץ ישליך את הכלי, אלא 'גבהו דרכי מדרכיכם אמר ה' צבאות' (ע"פ ישעיה נה, ט), לכן 'לא זז מחבבה עד שקראה אמי'[38], ו'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד'[39] (פסחים סח, א), ומה שבזמן הבית היה כאבן נמאס, נעשה אחר כך לראש פינה, וחשובה אז האמונה ומזהרת ביותר מכל טעם שבעולם, כי רואה אותה מוטענת בכל האורות שבעולם.

וזה סוד אבגית"צ[40], כי בימי הבנין היא כשק שנצרר בו כל טוב שבעולם ואינו נתפס ונודע, ובשעת הגאולה ניתרו החבלים מעל השק, ונפתח האוצר.

* * *

מאמר יח

זריעה וקצירה

יש בחינת זריעה ויש בחינת קצירה, בסוד 'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז, יח). וההפרש מדרגת הזורע לדרגת הקוצר רחוק כרחוק מזרח ממערב, כי זה בוכה על עמלו, כי מי יודע מה יולד יום ויהיה חלילה כל עמלו לריק ולאפס, אבל הקוצר מלא שמחה ותענוג על המצאו קורת רוח בעמלו.

וזה שרומז הבעל שם טוב[41] אשר בשביל זה אמר המשורר (תהלים קכו, ה-ו) 'הזורעים בדמעה וגו' הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו', הוא לגלות אשר נכון לכל אדם להאמין אשר אלקים כבר רצה את מעשיך[42], וממילא כל עסקו בתורה ועבודה - בחינת אלומות מלאים ברכה ושבע עונג, ורק בדרך אמונה זו יוכל לעבוד אלקיו מתוך שמחה של מצוה.

והנה השכל מושלם בכל בחינות ותענוגים בתכלית ההשלמה, אך בחינה אחת חסרה לו, והגם שבחינה זו אינה בגדר זיו ותענוג, אבל עכ"פ מרגיש השכל בחסרונו, וזה החיסרון נקרא גבול או דרגא חיצוני.

ותדע, אשר כל בני תבל מושפעים דוקא מדרגא זו ולא יותר. והחילוק מישראל לאומות העולם, אשר האומות אינם בכח ההכנה שלהם למשוך במחם יותר מדרגת החיצוני הנ"ל, משא"כ זרע ישראל מוכנים למשוך במוחם גם מפנימיות השכל, אבל הפנימיות עם החיצונים הם בסוד מוחא וקליפא שאין זה בלא זה, ושניהם כאחד טובים, בסוד 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו' (תהלים יט, י). אבל כשיושלם אותו היחוד, הרי הזמן בטל, כי כל ענין הזמן הוא המשך תיקון יחוד הזה.

וצריך לזכור, אשר כל החסרונות והעלמות שבעולם, הן ברוחניות והן בגשמיות, נמשכין ובאים מסוד החסרון הנ"ל, אשר לתקן זה החיסרון באים כל הרפתקאות שבשתא אלפי שני, וכל פרט המתאמץ בעבודה ממהר את הקץ, או לפי פרטו, וגם לפי הכלל כולו.

***

מאמר יט

ביאור ענין צדיק ורשע

בענין צדיק ורשע המבואר לעיל בסוד צירופי אותיות דמקרים והנהגות דהאי עלמא בערך תיבת אותיות דדפוס[43].

על כן הצדיק הולך ומצדיק את המקום[44], ומשמח העולם ובוראו, שהולך ומשיג טוב ועונג ממנו, ואפילו בשעה שמתייסר, הוא מוצא קורת רוח עד אין שיעור, כי היגיעה והשכר קרובים המה, ובטל היגיעה בהשכר כנר בפני אבוקה, שאינו נבחן ואין עולה בשם כלל. משא"כ הרשעים, דאפילו מתחזקים באמונתם, יהיה הבטחון כמוץ אשר תדפנו רוח, ועוד, דאין שכרם קרוב, ועל כן מרגישין היסורין מאוד ומרשיעין ח"ו כביכול.

על דרך משל במלך שמחלק לעבדיו זהב בשקים גדולים, לכל אחד לפי מהללו, הולך ומטעין לאוהביו שקים גדולים ולבלתי אוהביו שקים קטנים, וכי יעלה על הדעת שאוהביו מתרעמים על המלך שמטעין אותם במשאות גדולות.

ולאידך גיסא, במלך ששם עבדיו במאסר ומטעינם שקים של אבנים שאינם שוים כלום בלי צורך בהם, וכי יעלה על הדעת שאותם שנושאים השקים הקטנים מכירים בטוב המלך, דהא אין להם חפץ אחר זולת להתפטר מכל המתנות המצוים במקום המאסר.

* * *

מאמר כ

קביעת האמונה - תנאי להשגה השכינה

אמונה היא סוד השכינה בכל מילואה[45], אמנם אף על פי שזכה בה האדם, מכל מקום לא תתפייס עמו שתספר לו כל סודותיה ודבריה, זולת שיקבע בו הנועם וההידור שלה, כי אז בטוחה בו כאשה בבעל נעוריה.

וזה סוד 'זוכר חסדי אבות' (ברכה ראשונה בתפילת העמידה). פירוש, כל הנועם וההידור שבחסדים המגולין על ידיה שעם זה קונה הבטחון והאהבה באמונת אומן[46], כמו שכתוב בזוהר שנקרא 'רצון ורוח חן' והוא ִתְרַחְצֱנתָא דְאִתְרְחִצוּ בֵּיה אֲבְהֲתָנָא'[47] (אדרא רבה קנח) בסוד 'פה הויה ממש' (שם אות קנז), שבזה 'יבוא גואל לבני בניהם', כי נגלו להם כל התרי"ג מצוות בביאור האמיתי שהם ממש תרי"ג איברין דשכינתא קדישא, ואז נגלה לו גם יום אחרון השלם שלה[48]. ועדיין לא ידע כל הנועם שברשותה נמצא הכל, עד שמתפשט למטה להי"כל[49] ואז מתגברין הכיסופין לחזור אליה כבראשונה, ועכשיו לא יוכל לשלחה כל ימיו[50], וזה סוד 'בְּנֵי הֵיכָלָא דִכְסִיפִין לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעֵיר אַנְפִּין'[51] וכו' (פיוט האריז"ל לסעודה שלישית).

* * *



[1] מאמר זה הינה רשימת דברים שנראית כראשי פרקים כהכנה למאמר.

[2] כוונתו לב' הבחנות המובאות במדרש (בראשית רבה י, י), אשר מצד א' כתוב (בראשית ב, א) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" שמשמע שכלו בששת הימים, ומצד ב' כתוב "ויכל אלקים ביום השביעי" דמשמע שכלתה המלאכה ביום השביעי, ומתרץ המדרש ד"כלה דשישי" זה סיום מלאכת בניית חופה או עשיית טבעת, ו"כלה דשביעי" זה כניסת הכלה לחופה, או נתינת חותם בטבעת שהם התכלית במלאכה. יעויין גם במאמר קכח תירוץ המדרש וביאורו.

[3] במאמר קכז אות כג מבאר שמצד האדם הוא סדר ששת ימי המעשה ושבת, ומצד השי"ת, היינו כלפי כללות העולם, הוא סדר שיתא אלפי שני ואלף השביעי. ולכאורה אין זה כמבואר כאן, ואולי אלו ב' הבחנות, וצ"ע.

[4] חג סוכות הוא חג האסיף. שמות לד, כב.

[5] על מהות חודש האסיף עי' במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 58ב'.

[6] נראה כי העיגולים העליונים הלבנים מסמלים את השמש והעיגולים התחתונים שחצים לבנים וחצים שחורים מסמלים את הלבנה שמקבלת את אורה מהשתקפות השמש בה. הקו החוצה את העיגולים התחתונים הינו מבדיל בין חלק "הפנים" שלה שהוא החצי שלכיוון השמש, ובין חלק "האחור" שהוא חצי הלבנה החשוך מפני שהוא הפוך מהשמש.

כידוע לפני המולד נמצאת הלבנה בדיוק מול השמש (ביחס לכדור הארץ) בין השמש לכדור הארץ, וע"כ צד הלבנה שכלפי השמש מואר, אולם יושבי כדור הארץ הנמצאים מאחור, רואים רק את החלק החשוך הנמצא כנגדם, וע"כ הלבנה מכוסה ביחס אליהם, וזהו הציור הימני. אולם אחר המולד, כאשר הלבנה מתרחקת מן השמש לצדדים, יכולים בני הארץ ליהנות מאור הלבנה, כיוון שגם חלק מצד האחור שלה מואר, וזהו הציור השמאלי, בו רואים את הארת השמש מן הצד. אמנם עדיין צ"ע מה מרמז הציור האמצעי.

[7] סוכה כט, א: "בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה – סימן רע לשונאיהן של ישראל [לשון סגי-נהור], מפני שישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים לחמה".

[8] שמותיו של הקב"ה היינו השגותיו. עי' בספר הקדמות הסולם, הקדמה ראשונה לפי חכם אות ד.

[9] ענין זה מבואר באריכות במבוא לספר הזוהר (אות יב): "מהות האיש כשהוא לעצמו בלי החומר, אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים והדמיון שלנו, לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר, ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו, ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו. הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה". עי"ש עוד, ומתבאר גם במאמרי הסולם כרך ג' מאמרים 187 349 ו175.

[10] זוהר כי תצא אותיות קיז-קיח ועוד.

[11] היקף החמה (כדור הארץ לחמה) הוא שס"ה ימים, והיקף הלבנה הוא כ"ט יום ומחצה.

[12] ראש השנה טז, ב: "אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו – נכתבין חיים, לא זכו – נכתבין למיתה".

[13] ענין זה מתבאר באריכות בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות (עי' בסיכומו אות כב), ובספר מאמרי הסולם חלק א' (מאמרים לא ופז ועוד) ש"הגופות יש להם נצחיות של כלל, ובשום אופן אינם בזכות קיום פרטי", והיינו שכל הגופים נחשבים לגוף אחד ארוך.

[14] איוב כג, יג. ועי' בשמות רבה (ד, ג) שמפרש הפסוק על כך שהקב"ה דן יחידי לבאי עולם.

[15] ע"פ ראש השנה לד, א: "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה".

[16] עי' בזה מאמרי הסולם כרך ג' מאמר 296.

[17] בתפילת ונתנה תוקף: "מי יחיה ומי ימות".

[18] בפיוט "מי יתנה תוקף תהלתך' הנאמר בקהילות שונות בחזרת הש"ץ בשחרית של יום כיפור: "איום על אימים גאה על כל גאים", ובאגרות הסולם אגרת ד' מוסיף לזה המשך "סובב את כל ומלא את הכל", ומבאר זה וז"ל: "וזהו שאמר בשיר היחוד 'סובב את כל ומלא את הכל', שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו 'איום על אימים וגאה על כל גאים' כנ"ל. וממילא הוא 'מלא את כל', כי בעל היחוד ידע שהוא ממלא אותם בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו אשר היסורים שעברו יש להם איזה ערך לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם בטעם כזה המורגש להם".

[19] עולם מלשון העלם.

[20] הבלבול בהשגחה והסתירה בין המציאות המופלאה לדרך קיומה של המציאות הנראה כחורבן, מבואר במאמרים רבים, והוא השורש לכפירה (עי' בתלמוד עשר הספירות ריש הסתכלות פנימית חלק ח; הקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות י; פנים מסבירות ענף א' אות יא; מאמרי הסולם חלק א' מאמרים י,ג-ד יא כ,ב כג צה צט,ה).

[21] להבנת ההקשר בין הקטעים הבאים לתחילת המאמר, עי' במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 58ב' שחלק ממנו חופף למאמר זה.

[22] עי' אגרות הסולם אגרת ס', וזה לשונו: "והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. על דרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה פג, ה) 'התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה בשביל מי נברא השדה, כיון שהגיע זמן הגורן הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה'. וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי ג' ספרים נפתחו מחמתם: צדיקים, רשעים, בינונים. והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה כמוץ אשר תדפנו רוח, כי הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה". עי"ש שמאריך לפי"ז לבאר מצות חג הסוכות.

[23] בעל המאמר - רבי אליעזר מקוזניץ. יתכן שהכוונה לנכדו וממשיך דרכו של המגיד מקוזניץ, ואולי הכוונה לנכדו של הרה"ק ר' חיים מאיר יחיאל ממוגלינצא זצ"ל שאמרות ועובדות ממנו בשם "שיחות חיים" הדפיס רבינו בהיותו בוורשא, ובתוך הספר הוא הוזכר. ועי' מאור עינים פרשת שמות בשם הבעל שם טוב: "זהו עיקר הדעת, לידע שכל כחותיו וחיותו הוא הבורא ב"ה, שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם, והוא ית' מנענע כל הכחות שלו".

[24] ע"פ משלי טז, כח: "נרגן מפריד אלוף". נרגן - היינו רשע, אלוף - היינו אלופו של עולם הקב"ה. והרשע עושה ביניהם פירוד. עי' זוהר ויקרא אות רסט.

[25] עץ חיים שער כה דרוש ג; תע"ס חלק יב אותיות קכח-קכט.

[26] זוהר משפטים אות קסו: "אל אחר אסתריס ולא עביד פירי".

[27] פיוט "זכור ברית אברהם" לרבינו גרשום (נאמר בסליחות ובתפילת נעילה).

[28] זה לשונו שם: "חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים הבאה מן החדש".

[29] פיוט כתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול: "כפי עצמת גדולתך כן תכלית דלותי ושפלותי". ובספר ה' שמעתי שמעך (חות יאיר מאמר יב) מבאר פיוט זה: "כי לעשות אדם שפל כ"כ, הוא רק מעוצם כח ה', הוא היה יכול לעשות האדם בשפלות נפלאה כזאת אשר אין להשיג שפלותה כ"כ".

[30] עי' בזה במאמר ד.

[31] עי' בהקדמת ספר הזוהר אות קכט בהסולם – מאמר רמב בספר, הרחבה בדרך זו בהסבר הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר".

[32] בן האהובה (הבכור המובא בפסוק שבריש המאמר הוא בן השנואה).

[33] ענין זדונות נעשים לשגגות ולזכויות, מבואר באריכות בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות נח ואות קו, ועי' גם באגרות הסולם אגרות יד ול' בביאור ענין זה (תורף דבריו: זדונות הם מצב של הסתר בתוך הסתר שבו נעלמת מהאדם השגחתו ית' לגמרי, שגגות הם מצב שמשיג השגחת שכר ועונש, וזכויות זהו מצב שמבין שכל היסורים שבמצבי ההסתר היו לטובת הנבראים).

[34] בבן השנואה.

[35] ע"פ איוב כ, ו: "אם יעלה לשמים שיאו", היינו גבהו.

[36] ענין 'רועה האמונה' מתבאר בברכת שלום מאמרים תשמ"ז מאמר ט: "ידוע שמשה נקרא רעיא מהימנא. ופירש אאמו"ר זצ"ל (-בעל הסולם), שמשה היה מפרנס את ישראל עם בחינת האמונה, שאמונה נקראת מלכות. היינו, שהוא הכניס יראת שמים, הנקראת מלכות שמים, לעם ישראל".

[37] עי' בהסולם ויצא אות רו שכך מכונה ספירת המלכות שהיא בחינת אמונה.

[38] בשיר השירים רבה ג, ב: "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר... לא זז מחבבה עד שקראה אמי". עי' בהקדמת ספר הזוהר אות סב בהסולם הסבר במדרש זה שאותה בחינה שנחשבת לבת ומסובבת נעשית לסיבה. והבן הקשר לכאן, שאותה בחינה הפחותה בחשיבות נעשית לאב.

[39] נראה דרומז, שבימות המשיח ישמשו עם אותם כלים דעולם הזה בדיוק, אלא שיבטל השיעבוד מלכויות וממילא האבן הנמאסת תעשה לראש פינה. עי' זוהר וירא אות תנג - מאמר קעג בספר, וכן במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 161. ושם במאמר 428 מפרש: "כל החילוק בין עולם הזה לעולם הבא הוא שעבוד מלכיות, דבעולם הזה מצוי שעבודא דמלכותא דרקיע ומלכותא דארעא, שאינם באים בנושא אחד שהוא זמן אחד, אלא בזה אחר זה, כי הוכנו בסוד רשות הרבים. אבל לעולם הבא בסוד רשות היחיד, אינם משונים המלכויות זה מזה כלל, ושניהם, 'שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו' (בבא בתרא טז, א) ויכולים לדור במדור אחד בזמן אחד".

[40] ראשי תבות של הפיסקה הראשונה בתפילת אנא בכח: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה", ועי' בתיקוני זוהר דף נ, ב: "אבגית"ץ ביה אפיק לישראל בגלותא".

[41] עי' בספר כתר שם טוב מאמר ל.

[42] ע"פ קהלת ט, ז: "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך".

[43] עי' מאמר ס: "האדם והבנותיו דומה למסדר אותיות בבית הדפוס, שכל המקרים והגופים שבעולם המה בעדו כמו אלפא ביתא שמונחים בתיבה שבדפוס, והאדם התופס ומרגיש אותם, דומים לו כמו אותיות המצורפים לתיבות, ותבות למשפטים שלימים, והמשפטים למאמרים, והמאמרים לספר שלם".

[44] ספרי האזינו ב: "איזהו צדיק? זה שמצדיק את קונו". ועי' בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות סא וזה לשונו: "הזוכה לגילוי פנים, שפירושו מידת טובו השלימה כראוי לשמו ית', הוא הנקרא בשם צדיק, להיותו מצדיק את השגחתו ית' כמות שהיא באמת, דהיינו שנוהג עם בריותיו בתכלית הטוב ובתכלית השלימות, באופן, שמיטיב לרעים ולטובים". עוד שם באות פד: "ואף על פי שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת מכאן ואילך, להרגיש התענוג הגדול בעת עשיית כל מצוה, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי. למשל, כסוחר שעשה עסק והרויח בו סכום גדול, אף על פי שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מכל מקום אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה כמו שהגיע לידו תיכף". ועי' עוד בביאור הענין באורך: באגרות הסולם אגרת סז; במאמרי הסולם כרך ג' מאמרים 282 ו58ב' על ספרי צדיקים ורשעים.

[45] זוהר ויקרא אות רעג.

[46] ביאורה במאמר כג.

[47] בהסולם: "ובזה בטחו האבות" (שם עוסק הזוהר בתיקון הי"ב מי"ג תיקוני דיקנא המכונה בי"ג מידות של רחמים 'אשר נשבע לאבותינו').

[48] שמות רבה נב, ג: "'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון' (משלי לא, כה) – מהו ליום אחרון, שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, הוי: ותשחק ליום אחרון".

[49] הי-כל, מלשון איה כל. עי' מאמר נ' (בכי"ק הוא נמצא לצד מאמר זה).

[50] דברים כב, יט. ועי' בזוהר כי תצא אותיות כב- כה שמפרש זאת על כנסת ישראל ביחס לקב"ה.

[51] בני ההיכל הנכספים לראות את הזיו של זעיר אנפין.