חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

אמונה והסתר

תוכן

אמונה והסתר

 הסתרות

סיבת ההסתר

ישא ה' פניו אליך וגו' (במדבר ו, כו): כבר ביארתי שכל ההסתר אינו רק בַּהשגחה שאינה מותאמת לנו, כמו שכתוב (ע"פ תהלים עג, יב; חבקוק א, יג) 'רשעים ושלוי עולם השגו חיל ורשע בולע לצדיק' וגו', כי להשגת עצמותו ית' אין תביעה בדרך הטבע, שאין חמדה לדבר שאינו במציאות. אכן אם היה השגחתו ית' מסודרת לג' תנאיו: א' שלא יסבול דאגה ומחסור, ב' שיענה לקוראיו כמו אב לבן, ג' שהרשע בעוון ימות והצדיק כולו עונג, הנה אז לא היה שום התפתחות אל השפלים, כי אין השי"ת משפיע רק למבקשים, על דרך הכתוב (ע"פ משלי ח, יז) "כל מבקשי ימצאנוני", כי השאיפה והתביעה המה הכלי קבלה לכל בריה, שבו מקבלים ונמדד השפע, ואם כן ברואי העפר לא יבקשו גדולות, ונמצא גורלם נחתם לקטנות.

* * *

ההסתר – אמצעי לגילוי

בפסוק (איוב לח, א) 'ויען ה' אל איוב מן הסערה', והוא על דרך משל, למי שמת לו אביו בקטנותו, ואמר לו שיש בית אחד בחדריו שאין שם שום אור רק חושך ענן וערפל, ומצוה אותו שלא יכנס שום אור אל הבית רק לאחר כמה שנים. והילד שמע לצוואת אביו והניח הבית ההוא בחשכו בלי אור, ולא ידע אם יש איזו דבר בהבית הזה, ואחר שהגדיל ולקח נר וכנס אל החדר, ראה איך שיש שם כמה אבנים טובות ומרגליות. והנה ההון הרב ההוא היה מוכן ומזומן מכבר מבעוד שהילד היה בקטנותו בעדו, ר"ל בעד הילד, רק שבאם היה יודע מהונו בקטנות, קטן אינו יכול לשמור עצמו, ובפרט ממונו, שלא ידע שום ערכו ושויו, נמצא שחסרון ידיעתו הוא עצמו היה השמירה לממונו, בעבורו[1].

וזה פירוש הזוהר הקדוש (משפטים אות טו) 'עוּלֵימְתָא שַׁפִּירְתָּא דְלֵית לָהּ עֵיינִין' (-עלמה יפה שאין לה עינים), שהעלם וההסתרה הוא שפיר עד הגדלות, ואז מוצא כל ההון המוכן לו מכול מראש.

***

מעלת היסורים הרוחניים

יסורין: יש תענוג ויסורים שאינם נמשכים בסוד הזווג, והם שנקראים בלשון בני אדם תענוגים ויסורין גשמיים או טוב ורע. ויש אמנם תענוג ויסורין רוחניים, דהיינו הנמשכים ע"י זווג מאורות העליונים בסוד הכתוב (דברים כח, סג) 'כאשר שש ה' להיטיב אתכם כן ישיש ה' להאביד אתכם'[2], אשר היסורים האלו הם יקרים ונעלים ביותר מן התענוגים, כי כל הגידול ושיעור הקומה רק מהיסורים באים. וזה סוד ש'העולם נברא בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מהרשעים' וכו' (אבות ה, א), אשר בדרך זה נתלה כל הריוח והגדלות של הבריות רק בכח התחתון, דהיינו היסורין שלא היו קודם הבריאה והם בחינת יש מאין כנודע[3].

וזה היה טעותו של עשו שאמר (בראשית לג, ט) 'יש לי רב', שסבר שעיקר החשיבות תלוי בהתענוג והמאורות שמקבל מעליון, ולא היה מבין כלל הערך של היסורין והחושך הנמשכים בזווג כנ"ל. משא"כ יעקב אבינו אמר (בראשית לג, יא) 'יש לי כל', דהיינו לרבות גם הקטנות והחושך הנ"ל שהם עיקר שיעור קומה, בדומה להצומח שעיקר קומתו וגדלותו נמשך מלמטה. למשל, כשתעיין בנקב הנעשה בצפורן תראה שבכל יום ויום הנקב מגביה את עצמו עד שבא ועומד בראש הצפורן, הרי ששיעור העליון מהצפורן עומד במקומו ואינו גדל, רק התחתון גדל ודוחף להעליון למעלה הימנו. ומכאן תבין על כל הגידולים שאין עליהם כח מושך (ויז אפראנטא[4]) המגביה אותם מלמעלה רק כח דוחף (וויז אטערגא[5]) הדוחף אותם מלמטה כנ"ל אצל הצפורן.

ועל כן יעקב לא מת (תענית ה, ב), מפני שהיה לו תמיד גם בחינת הקטנות והחושך הדוחף ממטה למעלה ומגדיל את הקומה לאין סוף. משא"כ עשו אמר (בראשית כה, לב) 'אנכי הולך למות', מפני שהיה חסר לו כח הגידול והצמיחה כנ"ל בסוד 'יש לי רב', עש"ה.



[1] נראה שמפרש, שעניית ה' לאיוב היתה דווקא "מן הסערה", כלומר, מתוכה, שההסתר הוא זה שגרם לגילוי וכמו שמבאר בהמשך.

[2]עי' בתע"ס חלק ד' פ"א או"פ ר': "שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון", וכן בהקדמת ספר הזוהר אות קמא בהסולם ובמאמרים נוספים, מבואר שב' הזיווגים הנרמזים ב'ששון' המה לתועלת ולטובה.

[3]בביאור מאמר חז"ל זה עי' בתע"ס חלק ד' פ"א או"פ ד; פנים מאירות פרק יא סעיף ה'.

[4]ויז-א-פראנט - כח הדוחף מלפנים.

[5]ויז-א-טרגא - כח הדוחף מאחור.

מאמר ד

כיתרון האור מתוך החושך

'כיתרון האור מתוך החושך' (קהלת ב, יג), כי אם לא נברא מקודם מציאות החושך, לא היה כלל להאור מקום להאחז שם, ועל דרך אם לא היה מתפעל מתחילה ענין הרעבון, לא היה לתענוג האכילה מקום להיגלות, על דרך אותו שמן אפרסמון שאין ריחו ניכר בשלימות אלא במקום שיש שם מתחילה איזה מציאות של ריח רע ועב, שכל זה מיתרון האור וגו'.

***

מאמר ה

הדרך לשלימות האהבה

(שנת תרע"ט)

השנאה מאיש לאחיו תלויה ונמשכת בתנאי הסיבה שהוליד, וכשבטל הסיבה, נעשה שלום ביניהם, אבל אז ישישו באהבה גדולה, ובושים באותה הסיבה שיכלה להפריד אהבתם, ואין צריך לומר שלעתיד כשתהיה נכפלת אותה הסיבה אפילו, לא ינתק עוד קשר אהבתם ו'על כל פשעים תכסה אהבה' (משלי י, יב), והגבול של אהבה הקודמת שנשלם בהגעת הסיבה בטל בשורשו, וכשיכפיל הסיבה, לא ישלים ויופסק חוט אהבתם. ובאמת אנו רואים שאחר כך תבא סיבה אחרת ועושה גבול חדש, כי מפסיק חוט אהבה, אלא שזו סיבה חדשה שלא עלה על דעתם בעת השלום שנמצא כזו, ולכן לא נבטלה אותה הסיבה, ויש לה כח לגבול חדש.

ובאמת כל הפרשיות אלו דהיינו סיבות הנ"ל, אינם ענין אלא להתגלות כל אפשרות שנמצא בעולם להפריע ביניהם, ואחר התגלות כל הבחינות נעשה שלום בלי הפסק, כי לא נמצא סיבה להפסיק אותם, כי הכל כבר היה שולט באיזה זמן והובטל ויתחבר האמת לאהבה גדולה, והוא יחוד אמת ואמונה[1], ובטלים כל התנאים של מעשה בראשית.

***

מאמר ו

שורש הַמְתִּקת - הוא סוד יגיעה ושכר

פירוש, שנתן הבורא ית' ענין של יגיעה ויסורין קשים, וענין של תשלומים בעד היסורים, באופן שהביט אל מקומם ואינם, כי השכר עוקר את היסורים משורשם ומהפכם לשלימות גדול עד שמצטער על מיעוטם[2], כלומר על תיקון היסורים, בסוד הכתוב (מלכים ב' ד, ו) 'ויאמר אין עוד כלי ויעמוד השמן'[3].

על דרך משל, שהרעבון הוא יסורין ויגיעה, והאכילה הוא סוד שכר ותשלומי יגיעה, ואנו מרגישים שהאוכל נהנה מאוד מהרעבון המוכן בו, שהרי כל הנאתו נמדד בשיעור הרעבון, וגם מצטער בעת שהרעבון הולך ומתרפא, כי השביעה מבטל את התענוג.

***

מאמר ז

אשת חיל

(שנת תרע"ט)

'בעשרה מאמרות נברא העולם' (אבות ה, א), דהיינו אמירה באותיות. והעולם נברא בא"ב, פירוש, כל העולם [נברא] בב' סוד ב' דבראשית[4], ואדם נברא בא' סוד א' דאנכי (פסיקתא רבתי לג). וזה סוד מ"ב זיווגים דכ"א אותיות שבא"ב חוץ מא' ישר והפוך[5], וטפה אחת מלמעלה היא סוד הא'.

ולכן עולם עשיה הוא סוד הדומם, כי 'בדבר ד' שמים נעשו' (תהלים לג, ו), דהיינו הרקיע, כמו שכתוב (בראשית א, ז) 'ויעש אלקים את הרקיע' שעל מקרא זה הרעיש בן עזאי את העולם[6] (רקיע בגימטריא ש"ף, סוד בֵּי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדָּעָא[7]) כי נברא בכ"א אותיות, לכן כל מה שבעשיה, מיחלים לתיקון האדם שיתקן אותם ליתן בהם חיותם, דהיינו הא' שחסר להם שנשאר בטפה שלמעלה ונוחל אותו האדם, וטרם שבאים לכלל זה נקראים מתים.

דרך משל, חכם גדול שלח למדינה אחת ספר גדול ששם מפורש הרבה חכמות ושכליות, ולא היה במדינה מי שיוכל לקרוא בהספר, והיה הספר מושלך באשפתות בלי משים לב אליו, כי האותיות היו צריכים לזווג תלמיד חכם שיקרא בהם ואז היו מתמלאות רוח חיות וחכמה והיו נעשין לעטרה בראש כל חכם, אבל כל זמן שלא נזדמנו לחכם, הרי הם מתים ממש בלי חיות.

וזה ענין 'כל שולחנם מלאה קיא צואה בלי מקום' (ע"פ ישעיה כח, ח), כי מתוך שחלקי מציאות העולם מזדמנים לכסילים, הכל נראה מאוס כצואה, ולא יתן להם מקום לנוח באפס מה, וזה ענין זבחי מתים[8]. אבל סופם להזדמן לתלמידי חכמים, ואותן העצמים היבשים כמו עומדין לתחיה ונעשין חיל גדול[9], וברוב עם הדרת מלך ותפארתו (ע"פ משלי יד, כח).

וזה ענין 'אשת חיל מי ימצא'[10] (משלי לא, י). 'אשת', סוד 'אשת נפל בל חזו שמש'[11], דהיינו כל עַצָמֵי וְחֶלְקֵי הנמצאים שבעולם הזה שהמה נפילים אשר בארץ[12], פירוש, שבאו למקום שאין הגון להם. כמו ספר החכמה שנשלח למדינה מלאה עמי הארצות שבגלל זה ינחת באשפה בלי מקום, ובאמת לא נעשה בשביל זה שום פגם חלילה בספר, כי בני המדינה מומם ולא באותיות הקדושות הרשומות בספר, אבל מכל מקום נחשב כנפילה, שפירושו, שינוי מקום ממקום הראוי למקום שאינו ראוי, כמשפט הנופלים.

וזה מאמר החכם שנקרא "אשת חיל", פירוש ב' המדרגות 'אשת' ו'חיל' נקשרים בה, דהיינו, למימינים ומשמאילים כנ"ל, כי נמצא במדינה תלמידי חכמים גם כן שעליהם נאמר (ישעיה לד, ד) 'ונגולו כספר השמים', פירוש, שהמה מחיה מתים, ועצמות יבשות נעשו לחיל גדול, וספר הארץ לגביהם נתעלה ממש כעודו שהיה ספר השמים, דהיינו טרם שנפלה לארץ.

ומפורש טעם הקשר בסוד 'מי ימצא' מחמת שעומד לשאלה[13], כי מחמת שמוזגין לו כוס שני הבן שואל 'מה נשתנה'[14] והבן. 'ורחוק מפנינים מכרה', כמו שכתוב בזהר הקדוש - שרחוקים מפנימיות התורה[15] האוהב נהפך לאויב להם דוקא.

ומפרש ספר הארץ כמו שהיה ספר השמים, דהיינו 'סוף מעשה במחשבה תחילה', שהכל יוחזר לחסד, וכל מיני הארות יסייעו אלו לאלו בסוד 'וָהֵב בְּספָה'[16] (במדבר כא, יד). וזה 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר', פירוש, לא די שיתנו מה שגזלו מהקדושה, אלא עוד יותר ויותר, כמו שכתוב (בראשית טו, יד) 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' בסוד 'יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן' (יומא סח, ב), יותר מספר השמים.

'גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה', פירוש, כי כל עצמי וחלקי הנבראים ישובו לתחיה על ידי האדם, שמשרה הא' על שם מ"ב דאותיות ישר והפוך.

ונחלקים לג' מינים בסדר התיקון: א' בסוד התחברות בחיות האדם ממש, כמו המלח וצמחים ובעלי חי שנמשכים לפה האדם, ברצונו ושלא ברצונו. ומין הב' סוד מקיפים עליו כמו בחינת מלבושים, והמה מצמר, פירוש, שנחשבין לחלק הגוף כמו לבוש מניה וביה, ומהם בחינת פשתים מחוץ לגוף ענינו. ומין הג' הוא מה שאינו בא לעולם לרשותו של אדם, ואפילו בבחינת מקיף, ומכל מקום שורה עליהם כח האדם בסוד התשוקה וחפץ, כמו האדם שחושק לכל כסף וזהב שנמצא בעולם, וזה התשוקה גורם תיקון להרחוקים ממנו, והבן.

וזה: א' 'כל ימי חייה', ב' 'דרשה צמר ופשתים', ג' 'ותעש בחפץ כפיה', והבן.

***

מאמר ח

כח הצדיקים לתקן הצינורות

(שנת תרע"ט)

'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' (תהלים כג, ו). דהנה איתא[17] שכל העולמות כגלדי בצלים נתתקנו זה בזה, ועולם הזה בתוך כמו נקודה, נמצא שכל קוים וצנורות השפע עוברים דרך הנקודה זו, דמיון קוי עיגול העוברים על נקודת המרכז מראש לסוף וכולם יפגשו בנקודה.

וזה ענין שישראל גורמים שפע לעולמות, מפני שהצנורות וקוים כביכול נפסקים ונסתמים במקום פגישתן בעולם הזה עולם הקליפות, ולכן כביכול נפסק השפע לעולמות העובר מראש הקו דרך העולם הזה. וזה כח הצדיקים המיחדים בחינת חומר וצורה[18] כל אחד ואחד בדרגא דיליה, ובזה מתקנים הצנורות "ומגיעין" הקוין זה לזה ומעבירין שפע אין סוף ובהירות גדולה לכל העולמות, וזה שטוב וחסד רודפין אחרי אדם כל ימי חייו כדי שיהיה להם מקום לעבור. ואם ח"ו האדם אינו מרחם עליהם ומעלים עיניו, נענש מידה נגד מדה שרודף אחר מזונותיו ופרנסתו ואינו מגיע ... ... ... ... גם פרנסתו בכבדות ר"ל וזה ... ... ... ... ... ... ...

***

מאמר ט

ארץ מתגלגלת ומזלות קבועים[19]

דהנה השפעות הבורא אין להם זמן מוגבל, כמו שכתוב (תהלים כג, ו) 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי', ומה שהנברא אינו מקבל שפעו ית' תמיד, בשביל שאינו מסוגל לזה תמיד, דהיינו שהצנורות שלו צריכים להיות מיושרים כראוי ונרצה לשפעו ית'.

וזה סוד 'כה אמר הויה, אהיה שלחני אליכם' (ע"פ שמות ג, יד), כי ישראל קבלו מתחילה שם אהיה[20], וגילה להם משה שהויה אמר, אלא שאז הצנורות שלהם לא היו מוכשרים לשם הויה, ובכחו של משה הישירו הצנורות וקבלו תיכף שם הויה[21], כמו שכתוב (שמות טז, טז ועוד) 'זה הדבר אשר צוה הויה', דהיינו פנים אל פנים תיכף, ודו"ק.

וזה ענין 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי הויה לא נודעתי להם' (שמות ו, ג), כי עד קבלת התורה לא הבינו סוד התשובה לשם אהיה, ועוד ביתר שאת בסוד פנים אל פנים, דהיינו הוי' בבחינת 'זה הדבר', כי אינו צריך יותר אלא לגלגל את הנברא למקומו כבתחילה והוא מקבל שפעו כבתחילה, ועוד מתעלה שם אהיה לשם הויה כבתחילה, והבן.

***

מאמר י

מדת יום

מדת יום, פירוש, שמחה גדולה שהיה לפניו ית' ביום שנבראו בו שמים וארץ, כמו שאיתא בחז"ל (מגילה י, ב) דביום שהוקם המשכן היה שמחה גדולה לפניו כביום שנבראו בו שמים וארץ, וזה סוד שבְּבָתֵּי גַּוָאי (-בתים הפנימיים) הוד והדר לפניו[22], מפני שהכל היה צפוי מראש, ומכל זה היה לפניו שמחה גדולה. אלא שבְּבָתֵּי בָּרָאי (-בתים החיצוניים) אין עדיין מגולה זה, והבן היטב. וזה פירוש 'בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה' (מתוך תפילת נשמת), וצריכין לקבולי בשמחה[23], כי שמח בהם השי"ת.

***



[1]מתבאר במאמר קטז ועי"ש בהערה א.

[2] עי' משל בביאור הענין בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קח.

[3] הפסוק מביא שמכח ברכת אלישע שפכה אשה מכלי קטן של שמן לכמה כלים, וכולם התמלאו בדרך נס, אך כשתמו הכלים – 'ויעמוד השמן'. היינו, שריבוי הכלים גרם להתרבות השפע, ומרגע שלא היו כלים, הפסיק השפע.

[4] הקדמת ספר הזוהר אות לז בהסולם: "נכנסה אות ב'... אמר לה הקב"ה: ודאי בך אברא את העולם". וכן בעוד מקומות.

[5] כ"א אותיות בסדר אלפא-ביתא מב' ועד ת', וכ"א נוספים בסדר הפוך, וביחד הם מ"ב.

[6] בראשית רבה ד, ו: "'ויעש אלקים את הרקיע' (בראשית א, ז) – זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, 'ויעש', אתמהא, והלא במאמר הן, הוי 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם' (תהלים לג, ו)". ונראה שרבינו מבאר שהרעיש את העולם, מפני שהעשיה נבראה בכ"א אותיות, וללא אות א' שנמצאת בידי האדם – חסר להם חיותם. ובכדי להבין ענין ההרעשה על הרקיע שהוא ענין מסך והסתר, עי' בספר אור הבהיר ערך מעשה בראשית: "הבדלה מאור לחושך הוא ודאי ע"י דבר המבדיל, ותדע שה"ס מעשיהם של רשעים שנצטיירו, שבהם ניכר יתרון האור מעל החושך, עד"ה (ישעיה סו, כד) 'ויצאו וראו בפגרי האנשים' וגו'. הבדלה ממים למים היה ע"י רקיע שנעשה, ויש לפרש רקיע מלשון קריאה בהיפוך אתוון, שע"כ הרעיש בן-זומא את העולם, כי נדמה לו כקערה שנתהפכה" (עי"ש שמבאר שקריאה עניינה הזמנה, שהשי"ת הזמין הכל. וא"כ כשנעשה רקיע שעניינו מסך וצמצום, נדמה לו שנתהפכה הקערה).

ומצאנו בזה עוד במאמר בכי"ק, וז"ל: "ככלות הכל, וישיבו אל אביהם שבשמים, אז יבלע יום השבת את כל המעשים מששת ימי המעשה בסוד 'כל חפצי וכל ישעי כי לא תצמיח' (ע"פ שמואל ב' כג, ה). ואותו יום אחד יהיה יום שכולו טוב ויום שכולו ארוך, ויאכל מעץ החיים וחי לעולם. וזה סוד הקץ האמיתי הנשגב מעין כל חי, ועדיין לא עמד עליו שום נאצל מפני עשיית הרקיע והתחדשות המלאכים בסוד 'עת לעשות להוי' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו). כי בעשיית הרקיע לא שמשו כל צרכם והפרו תורה שלמעלה, כי בפירוש נאמר להם 'כל חשך לא יחשיך ממני' (ע"פ תהלים קלט, יב), ודו"ק. אבל לא לקחו להם פנאי להתיישב לקיים ב' המקראות כאחת, כמו שכתוב (בראשית א, ז) 'ויעש אלקים את הרקיע', שעל זה המקרא הרעיש בן זומא את העולם, והבן. על כן חזרו ובאו בזה אחר זה, ונתחדש בחינת הזמן כלפי התחתון, דהיינו עד התיקון האמיתי, שאז יבואו ב' המקראות כאחת ויהיה יום שכולו שבת, ויבוטל ששת ימי המעשה ביום אחד חי וקיים נצחי, כי לא יהיה שכל ורצון ואפשרות ליסוג מרוח ה' ומפניו, בסוד 'אני ולא שליח' כנ"ל ודו"ק והבן".

[7] שם של בית כנסת המוזכר פעמים אחדות בגמרא, ועי' ראש השנה כד, ב וברש"י שם: "דשף ויתיב בנהרדעא. מקום הוא, ויש פותרין שחרב וחזר ונבנה, ותמיד היתה שכינה מצויה שם, ויכניה וגלותו בנאוהו שנשאו עמהם מאבני ירושלים".

(ובענין רקיע בגימטריא ש"פ, עי' בהסולם פרשת פנחס אות רא מבואר שרקיע הוא תיקון המסך המבדיל בין מים עליונים לתחתונים ונרמז בו צירוף השמות הוי'ה-אדנ'י. ומובא בספרים (עי' בני יששכר ניסן ה, ט): "ש"פ מורה על שורש היחוד הוי'ה עם אדנ'י, היינו: י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י', בגימטריא ש"פ". ונמצא שבסוד הרקיע שהוא ש"פ ישנו לתיקון העולם. ואפשר שלזה כוונתו בביהכנ"ס דשף ויתיב דנהרדעא, שעולה מדברי רש"י שהוא נבנה ונתקן מהחורבן שקדם לו).

[8] אולי כוונתו למובא במשנה אבות ג, ג: "ר' שמעון אומר, שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים", והיינו ששולחן מלא כל טוב שלא מזדמן לדברי תורה ולתלמידי חכמים, הרי הוא מת.

[9] כנאמר ביחזקאל פרק לז בחזון העצמות היבשות שחיו ועמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד.

[10] מבאר כאן ארבעה פסוקים במשלי לא, י-יג: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה".

[11] תהלים נח, ט: "נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". וברש"י מפרש ב' פירושים: א' 'אשת' זו תנשמת, שהוא שרץ שאין לו עינים. ב' נפל של אשה. ושניהם לא רואים אור השמש.

[12] בראשית ו, ד: "הנפילים היו בארץ", ועי"ש שהמה מלאכים שנפלו לארץ מעולם העליון, וכאן רבינו מכנה "נפילים" לכל בחינות שלא נמצאות במקום ההגון להם.

[13] בהקדמת ספר הזוהר (אותיות ז-ח) מובא שיש בחינת "מי קיימא לשאלה", לחקור ולפשפש להסתכל ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות. שם בהסולם מפרש הדברים ע"פ חכמת הקבלה, אולם מתוך הענין נראה שרבינו מכוון כאן לפירוש הדברים ע"פ המובא בספרי החסידות. עי' בספר תורת המגיד ממעזריטש (על מסכת שבת קנז, א) שם מבאר: "אדם לומד בשכלו ומבין בדעתו הוא שפע מאת הבורא יתברך שנותן לו מוחין אלו. ויש לך אדם ששכלו והבנת דעתו הם בגלות", ובהמשך דבריו מפרש שמשום כך יש בחינת מיימינים ובחינת משמאילים בתורה, ובחינת "מי דקיימא לשאלה" היא התבוננות השכל, ויש מצב שבו האדם משתמש בתכונה זו בקדושה ומבין שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב, "שבאמת אין שום רעה יוצאת מאתו יתברך שמו ח"ו שלא יהיה בה טובה למסתכל בה היטב", ויש מצב שבו השכל נופל בחשכות מפני גשמיותו.

[14] בסדר ליל פסח, אחר שמוזגים את הכוס השני מארבעת הכוסות שואל הבן מה נשתנה, כמ"ש (פסחים קטז, א): "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל", ועי' מאמר קפט שענין כוס שני הוא ענין השמיעה שאדם יכול לקבל דרכו לשון הרע על הנהגות העולם.

[15] בזוהר תזריע אות ו' וז"ל בהסולם: "'ורחוק מפנינים מכרה' וגו', שואל, אומר מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה (-באשת חיל) בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים... ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם. זהו שכתוב 'ורחוק מפנינים מכרה'".

[16] עי' קידושין ל, ב: "אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) 'את והב בסופה', אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָה".

[17] זוהר בראשית-א אות רז ועוד. ועי' עץ חיים שער א' ענף ב, מתבאר בתע"ס חלק א.

[18] בתע"ס חלק ג' פ"ו או"פ ג-ד ועוד מקומות, מגדיר רבינו שחומר הבריאה הוא הרצון לקבל, והצורות הם ד' בחינות שבו. אמנם כאן יתכן שכוונתו להשוואת חומר הרצון לקבל לצורת השי"ת שהוא משפיע.

[19] ע"פ פסחים צד, ב: "חכמי ישראל אומרים, גלגל קבוע ומזלות חוזרין. וחכמי אומות העולם אומרים, גלגל חוזר ומזלות קבועין". ובגמרא בבא בתרא (עד, א) מובא ענין זה גם כלפי הארץ שעומדת במקומה והגלגל חוזר. במורה נבוכים (ב, י) מבאר ע"פ המדרש (בראשית רבה י, ד) שזו פלוגתא האם המזלות (שהם קבוצות כוכבים) משנים מיקומם ביחס לגלגל שהוא כדור שבו הם קבועים, או שהם עומדים במקומם והגלגל הוא זה שמסתובב. כאן נראה שרבינו מבאר, שהמזלות הן המשכת השפע, והם קבועים, והארץ היא זו שמסתובבת, ולכן לפעמים אינה מקבלת את השפע מן המזלות. והגם שדבריו תואמים לכאורה את דברי חכמי אומות העולם, בספרים רבים מובאת הגירסא: "ונצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל" וכן הכריע הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב' פרק ח).

[20] בענין מהות שם אהיה עי' במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 477: "הוא כמו רמז למראה באצבע, כי אין הנברא כדאי כלל לראות פניו".

[21] על חשיבות שם הויה עי' במאמר כא ובמאמרי הסולם כרך ג' מאמרים 478 272 אות ג, 202.

[22] חגיגה ה, ב: "מי איכא בכיה קמיה הקב"ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר (דברי הימים א' טז, כז) 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו', לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי". ואמנם לפי הגירסא המובאת בגמרא דידן בבתי בראי אין בכיה (ובברכת שלום שמעתי מאמר ד' מבאר את הגמרא לפי גירסא זו), אמנם ברבינו חננאל גריס להיפך, וכפירוש רבינו כאן, ועי' כן גם בזוהר ויקרא אות רנב.

[23] ברכות ס, ב. לענין בשורות רעות.