אדם
ובהמה
בהמה,
סמוך להמצאתה שלימותה, וקיבוץ העוברות (-המאורעות העוברים עליה) מתחקים (-נחקקים) בחפץ נטוע שלה יותר מלהאדם בגדר השמירה, וכל שתקלוט מוחה מהעתידות הוא ציור מוחלט, כבהמה שקפצה מגג
מדעתה, אין כאן חשש ריסוק איברים, ואפילו נפלה, מפני שאמידה (-אומד הדעת) שלה בעתידות גם כן
בחינת חפץ נטוע, כי אין מוחה מסוגלת להרהר ולמסיק (-ולהסיק) הלכה, והכחות האלו שמדומים לאדם כמו כחות שכליים, אינם אלא חפץ נטוע, כמו אילן המשתרע לד' רוחות בסדרים מיוחדים לא יחטיא את
השערה בלי שום חשבון ודעת אלא בבחינת חפץ נטוע, ולכן כל עניניה בזכרון
ואמידה, דהיינו בעבר ועתיד, הוא צורות מוחלטות.
משא"כ
האדם, שהשתלמותו רחוק הרבה מעת מציאותו, וקבוץ העוברות מגודר אצלו
בגדר זכרון פרטי, והשכחה מצויה לו אפילו בגדרי השמירה, וכל מה שיקלוט מוחו בעתידות
הוא בחינת ההרהור המסופק, כי אמידה שאומד איזה דבר, צריך להקיף כל חלקי הסותר,
שמשוערים בגודלם במציאות האימוד כפי מציאות רוחב דעתו ובינתו. אבל יש לו מעלה
שמתגדל הזכרון לאמיתיות אמידה לשיעור עבודתו, וגם מסוגל לזכור את הנשכחות,
משא"כ הבהמה שאינה פרה ורבה בגדר סדרים השכליים שלה, אלא בחינה משוערה בדיוק
בלי תוספת ובלי מגרעת, ולא יצוייר בגדרה ספק, וספיקה זו היא מיתתה, דהוא נענוע
"בחפץ נטוע" שבה שהיא נפשה. משא"כ האדם, הספק לא יזיק לו, אלא
אדרבה מפרה ומרבה.
הבהמה מזונותיה באמונה פשוטה, הן לפניה והן תמיד, משא"כ האדם הניזון דוקא מניצוצי ידיעה שנקרא לחם.