תוכן

ב' הפכים בעבודת האמונה

ביאור הפסוק (מלאכי ג, ו) 'אני הוי' לא שניתי'. דסוד הוי' הוא חיבור הכללי דכל הבריאה מתחילתו עד גמר התיקון, והשם הזה כנשמה לכל השמות כולם. פירוש, דב' ענינים נראים בעולם: א', דעובד אדמתו ומתיגע יש לו לחם, ומתעצל ביגיעה וחובק ידיו הרי הוא אוכל בשרו (ע"פ קהלת ד, ה). הבחנה ב' היא הפכי, דהיינו, שהכל בידי שמים ואין כחו של אדם מסייע להבורא כלום, ולמי שירצה משביעו לחם, כי הוא השליט ולא הנברא, ואין הנברא ביגיעתו משנה רצון בוראו.

ואותו עניין נהוג גם כן ברוחניים ושכליים, דהיינו בנשמות שבראם, שנראים גם כן ב' הבחנות: בחינה א', אשר מי שיש לו מח בקדקדו, לרצות יותר השגתו ית' בכל כחותיו, מופיע (-משפיע) עליו הבורא אור ושואב לתוכה השגתו ית' והשפעתו מרווחה. ואשר הטומן ידי שכלו בצלחת ומתעצל וירצה לעשות מעשהו 'מצות אנשים מלומדה' (ישעיה כט, יג), נמצא השפעתו מצומצמת.

ובחינה ב' נראה אדרבה, שנצטוינו מפי התורה (דברים יח, יג) 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', וכן (ויקרא יט, ד) 'אל תפנו אל האלילים', שזה מראה בעליל, שאין לעבוד כלל ... הזה, אלא לסמוך על הבורא, שיכול לפרנס לנבראיו אפילו לא יעבדו, ומקיים אותה ... בידיהם, דהיינו בכח האמונה ... ... ... לא יצליח ... ... ... השם יתברך מזמין לו אותו הרווח ממש הבא לו אחר יגיעה.

כמו כן ברוחניות הגם שעמל בכל כחו עד כמה שידו מגעת, ויגע ומצא, כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו, ב) 'לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן', אפילו לא יגע כלל היה השם יתברך מזמין לו את זה ממש, כמו שבא לו אחר היגיעה.

הא כיצד? יש לדעת, שזה הטעם שנצטוינו דרכים רבים בתורה בפִנוֹת העבודה והיגיעה, דהיינו, 'הין צדק' (ויקרא יט, לו), 'לא תחמוד' (שמות כ, יד), וכדומה, שזה גם כן הפך מהמורגש, כי המורגש, שהחומד וגוזל וגונב, הוא יִשְׂגֶה חיל, מה שאין כן מי שחסר לו האמצעים האסורים הרי אין לו אותו חלק מנכסיו, והבן.

כן ברוחניות, מצווים אנו תנאים מיוחדים בדרכי השגתו ית', דהיינו, קיום האמונה בכל לב, כמו שנאמר 'עֺשֵׂי וְהָדַר לִשְׁמוֹע', שיקדים האמונה לחקירה וכדומה. והגם שלפי השכל הפשוט התמימות היא המשביתה עבודת החקירה בשכל, כי היא כמו הנותנת את השכל בבית האסורים ואחר כך אומרת לו: לך לך לדרכך. הלא הוא אסור (-קשור) ואינו יכול ללכת חפשי, ושום חקירה לא תהיה מובנת כל צרכו זולת בחלק הסותר וכו'. וממה נפשך, אם רצון השם ית' לעבדו בשכל, היה לו לוותר על כבודו כביכול, ולהרשות לנו לחפשו בכל שכלנו בחלק הבונה וחלק הסותר ח"ו. ואם אין רצונו בדבר זה, היה לו לתמם דרכנו בלי שום פתחון פה. ומקראות כתובים 'דע את אלקי אביך ועבדהו' (דברי הימים א' כח, ט), 'וידעת היום והשבת אל לבבך' (דברים ד, לט), וכן מורגש לנו בחוש, אשר מי שמתעצל לעבדו בכחות שבשכלו ועושה דרכיו בתמימות לבד, דרך מצות אנשים מלומדה, לא יצליח כלל.

אלא שזה סוד 'חלק אחד מעיסה מקדש כל העיסה'. דהיינו, היגע במלאכתו בכל כחו, ויחד עם זה הולך בדרכי התורה, שלא יגנוב, ויפזר הונו לצדקה, הרי מגולה כאן שתי פעולות: אחת, שהבורא הוא השולט ומצליח למי שירצה, בלי שום תנאים. השנית, אשר גם בזה שעומל, הוא רק מקיים גזירת בוראו.

וזה נמשך מכחות הרוחניים, שבאמת בחינת העבודה בדרך שכל היא בחינה רעה מאד, מחמת שבין כך ובין כך מוכרח לעורר באפס מה חלק הסותר ח"ו. אבל מחמת חטאו של אדם הראשון, אדם נשלח לאש הזרה הזו בעל כרחו, והנשמה סובלת צער גדול על ידי זה, שזהו כמו שמעמידים העלוקה על החולה למצוץ הדם המקולקל, שזה סוד עבודת הנשמה.

ואם כן, אם היתה המצוה לתמם דרכיו, הרי לא היתה עבודה לנשמה כלל, כי לא היה לה שום פתחון פה, וחטאו של אדם הראשון לא היה נתקן. וכן לא היה ישר כלל לצוות לעסוק בחקירתה בלי גדר כלל, שאם כן היתה נאבדת מכל וכל, כי אפילו אם אפשר להשיג בדרך זה, מכל מקום אין השגה זו מעוררת קרבתו יתברך, אלא אדרבה התרחקות.

וְאַשַׂבֵּר האזן במשל, שני אנשים, אחד עני, ועל כל סעודה וסעודה מוכרח להתפלל לפניו ית' וממציא לו תמיד מזון לסעודה אחת. והשני, כיון שהתפלל מעומקא דליבא לתת לו הצלחה והרחבה, נתן לו השם ית' הצלחה ובכל אשר יפנה יצליח, ותמיד מזומנים לו הוצאותיו בבטחה כל ימי חייו ואפילו לשלש או לארבע דורות.

כשנתבונן בשניהם, נמצא מעלה וחסרון בראשון: נמצא בו מעלה, כי הוא אוכל תמיד מפְּתוֹרָא דְּמַלְכָּא (-שולחן המלך), ומבקש ממנו צרכיו ושואב ממנו ית' את חיותו, ומרויח עקב זה קרבתו שמתוך זה בא לדביקות בו יתברך. אבל נמצא בו חסרון, כי השפעתו מצומצמת מאד ואינה לכבוד, כי 'כל ימי עני רעים' וגו' (משלי טו, טו).

זהו ממש בחינת האמונה בפני עצמה, דהיינו, שהיא טובה מאד, כיון שתמיד ממציא לו אור השגתו על ידי אמונה פשוטה, ותמיד הוא תלוי עליו ועל שליטתו על כל התוקפים, ועל כן תמיד מבקש שישקיט חמימות ... ... ויקבע אמונתו בלבבו. ויש בזה מעלה וחסרון, מעלה שהוא אוכל מפְּתוֹרָא דְּמַלְכָּא, כי הוא תלוי על שליטתו לבדו, אבל חסרון יש בו שהוא ממש די חיותו לסעודה אחת וצריך תמיד לעמל להתלות עליו והבן.

... לפניו ית', כי השיג אשר חפץ ופתאום בא אל היכל המלך, מבקש ודי. ויותר מזה עוד חוֹלָה רעה בה, כי אם היה כך, היה אומר שהקדוש ברוך הוא עזב הנהגתו והשגחתו מעולמו ומסר כוחותיו לנבראים, אשר העובד אדמתו ישבע לחם, והמתעצל בה, גם בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, ואם כן, לא ילך יותר להתפלל על מקריו להשם יתברך, כי כבר ידע אשר כל הכח בו עצמו, ואשר משׂתכר לפי הדין הוא שלו, ואין רחמים ואין תפילה ח"ו, והבן היטב.

ולכן ניתן לאדם שתי הבחינות שיהיו מקוימים אצלו ביחד, דהיינו, חיוב העבודה והעמל, ועם זה לתמם עבודתו, ורק זה מביאו למעלה הרמה בהשגתו ית', וכיון שרואה שאנשים שעמלו יותר הימנו, כי חפשו אותו ית' בכל שכלם אפילו בחלק הסותר, לא מצאו, והוא שקיצר עבודתו ויבא בגדר 'עֺשֵׂי וְהָדַר לִשְׁמוֹע' ומכל מקום מצא, אז נודע שהתעמולה שלו לא סייעה כלום, אלא קיום רצונו ורחמיו הוא שסייעה לו ועמדה לו, ולא נשאר שום כח בנברא שיהיה שליט במשהו, אלא כל השליטה בידו יתברך.

והאמת, שאין הנברא משתלם בפעם אחד, שזה סוד שצריך שתי שבתות, כי על פי רוב, יכול הנברא בעשות הוי' רצונו, יכול לטעות אשר יש שתי רשויות ובין שניהם יגמור הדבר והתיקון בשותפות, שזה סוד פועל טוב ופועל רע, ואלולי לא היה הרע פועל עליו אז אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו. ומזה יפול לטעות גדול יותר, אשר מכאן ולהלאה אינו מחויב כלל להתלוות עליו ית', כי הכח מסור בשכלו ורשותו, ומחמת זה הולך ומתקרר, כי במה יזכה לפניו והבן.

אשר על כן לברר זה, הוא סוד שכר ועונש הבא מצמצום א', אשר זה מברר לו ענינו מעט מעט, אשר הרע אין לו שום רשות וסיוע בדבר הזה, אלא אדרבא, בכל אשר יפנה ירשיע, ואז הולך ומְתַּמֵם את עצמו בכל כחו. ובפעם ב', שנוגעת ההשגה בשכלו, יוודע לו היטב, אשר עם כל זה איננה כלל בכחו וברשותו, אלא הנגיעה בעצמה מהשם יתברך ושליטתו. ואם כן, הוא עם כל השגתו הרמה, קשור ותלוי ונסמך על השם ית' כמו בעל אמונה שלא ראה אור מימיו ונוטל תמיד על רגע אחד ולא יותר.

אם כן מרוויח כפול: א' שהולך ועובד בשכלו, שזה עיקר השלמות, והוא גם כן כלי פתוח לפניו שיכול לקבל כל פעם יותר, כי לרחמיו אין קץ ושיעור, שזה סוד גאולה שלימה העתידה לנו בסוד 'בארצם משנה יירשו' (ישעיה סא, ז), 'יתמו חטאים מן הארץ' (תהלים קד, לה), כי ע"כ צריך. וכיון שנתברר שהכל רשות היחיד ושאין שום כח בשיתוף אפילו במשהו, שזה פותח פתח הנשמה להיות תמיד ראויה לקבל שפעו ללא גבול וללא תכלית בסוד הנצחיות, אכי"ר.

היוצא מזה, שלעבודה חייבים באמת, ורק היא רצויה לפניו ית' להמשכת טובה, כי עיקר היא אהבה שכלית כמובן. אבל צריך לדעת האמת, שאין ההשפעה בה מחויבת בדרך קודם ונמשך, שזה שקר מוחלט המתברר מכל דרכי העולם הזה, אלא בסוד שכר דוקא, פירוש, שעניין השכר אינו בבחינת קודם ונמשך. כמו שלא יתכן לומר לבנו 'אכול ככר זה ואני מבטיח לך שביעה בשכרו', כי זה אינו בבחינת הבטחה ושכר כמובן, אלא הוא חיוב הנמשך. וכמו כן אין השגה נמשכת מעבודה כלל, אלא אדרבה הוא הפכי מהקצה אל הקצה, כמו שמתברר כל צרכו מבחינת העונש של גהינם, אבל בכח שליטות ... להבטיח זה, והבן. כמו האומר לבנו אל תאכל ואבטיח לך שביעה שלימה ותענוג יותר מאד.

[חסרות כמה שורות]

... ... ... מראשם ועד רגלם, ואינם ראוים כלל בשום אופן לאור הגנוז הזה, ולכן אין עומדים בו זמן מרובה.

ולמה עשה ה' זה, כי כפי ראות אינה כלל לפי כבודו ית'. וזהו שאמרו חז"ל 'שלא יאמרו אדם אחר', כי אם היה השי"ת מחיה אותן לאחר רפואתם בבחינת התמימות כל צרכם, אז היו אומרים אדם אחר הוא. פירוש, שאותו האדם שלא היה בו הכשרון הזה, לא היה הקב"ה מחיהו, ונמצא שעדיין כח אחר מעורב בשכרם, שזה שקר מוחלט. לכן החיה המתים במומם, ואחר כך בסוד 'ארץ רפאים תפיל' (ישעיה כו, יט) יבורר דרכם בגן עדן וגיהנם שאין שום כח בעולם שיהיה מסייע להבורא ית', והבן.

וזה ענין המובא בזוהר, שרבי שמלאי, אחר שסדרו לו השלחן היה מתפלל על מזונותיו. ולמה לא היה מתפלל מקודם זה, כי אחר כך נראה כשוא. אלא לרמוז על העניין הנ"ל, כי השלם בזה היה דבוק ביחודו העצום, והיה דוקא מתפלל לאחר כך שמבורר בחושיו שמזונותיו מוכנים לו, כמו הנשמות בנצחיות אשר כל השגתם ברורים להם בהשגתם ומכל מקום מתפללים עליו, כי בקיאים המה מהאי עלמא שאין ההשגה עניין המתדבק בדרך החיוב כלל, וכנ"ל.

וטעותים הנ"ל נמשכים גם כן משליטתו ית', כי רצונו זה פעולתו ית', וכלפי הנברא כל מה שמושג מרצונו נראה כטבע מחויבת, כמו שהשי"ת רוצה שכל נברא יאכל ועל ידי כך ימשוך לו חיותו, ותיכף כלפי הנברא אשר רצונו יתברך מתחזק עליו, נדמה לו כחיוב מוחלט.

וכמו כן כיון שרצה הקב"ה וקבע עבודה ושכר, על כן נראה בעיני המקבל שכרו כטבע מחויבת אשר בעבודה טמון אותו הכח ליתן עליה שכר, שזהו שקר, ואדרבא הוא בחינת הפכי כנ"ל, אלא כיון שהבורא רצה בזה ליתן שכר דוקא על ידי עבודה, מתחזק הרצון הזה על הפעולה, ונראה כנמשך מחויב.

וזה עניין שבת ראשון שלא היה בו שלימות הנדרש, כי נמשך מנ"ל [אולי צ"ל מהנ"ל].

***

לעיל ביארנו שהתפשטות שכר ועונש היה כדי להוציא הטעות מהנברא, שאין השפע תלוי ביגיעתו בדרך קודם ונמשך, אלא אדרבה, שטבע העבודה בשכל להרחיק כל שפע טובה, ומה שמצא בדרך 'יגעתי ומצאתי' הוא דוקא בבחינת שכר. עי' לעיל.

והנפקא מינה גדול מאוד, בדרך משל, כי מי שהפקיד אצל חבירו מטמון גדול, אין לו תענוג נוסף מהחזרתו לו, ואם לא יחזיר לו כי יכפרנו, הצער אין שיעור. אבל מי שבא בתחנונים אל נדיב לב אחד על מתנה הגונה, הוא בהיפך, אשר יש לו תענוג נפלא מהנתינה, וצערו אינו גדול כל כך אם לא יתן לו, כי לא החסיר אותו כלום.

וזה המתברר היטב משכר ועונש, אשר אין המשך כלל וכלל מן העבודה אל השגה, אלא אדרבא להיפך, ואחרי זה כי ירצה להמשך שפע ומתיגע וימצא שפע, יתענג מאד, כי מתנה בעלמא היא אשר ה' חנן אותו, ואם לא ימצא ח"ו לא יתעצב אל לבו יותר מדאי, כי לא החסיר אותו.

וזה שרצה ה' להעמיד הנברא בקדושתו ית', שזה יהיה בחינת שפעו במושלם, והשפע מהשגתו ית' רק בדרך תוספות תענוג בעלמא, שרק בדרך זה יסודר תענוג משובח ונפלא.

וכשתדקדק, יהיה שיעור כמות התענוג כפי השיעור שהוא לו למותרות, שזה תלוי בערך גוף חזק, והמתחזק בקדושה לפי עצמה, הרי שפע התענוג מצוי לו יותר בדרך מתנה, והחסרון לא ירגיש כלל, כי כבר כחו גדול בקיום לפי עצמו.

ובהתפשטות בשכר ועונש נראה לעין היטב, אשר מי שחסר לו יותר בחינת השגה, ימצא גופו חלש יותר ועל ידי כן גם שפעו רחוק יותר, כי אין שפע שלם שורה על גוף חסר או חלש.

ומי שאינו מתגעגע כל כך אחר השגת השפע, ימצא את גופו יותר בריא ושפעו יותר קרוב, כי השפע באמת רודף אחריו, אך היא מחכית שיתרפא מן חסרונות, ויהיה גופו בריא ושלם לפי עצמו.

וזה סוד 'כְּגַוְונָא דְּאִיהִי אִתְיַחֲדַת לְעֵילָּא, אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְּאֶחָד' (זוהר תרומה אות קסג) ... ... ... השפע עליה קודם דאתיחדת בשלימות האמונה[14], וכן לתתא אין לקוות על השראת השפע קודם האמונה בפני עצמו. וזה סוד 'שַׁבָּת דְּאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה' (זוהר תרומה אות קסד), פירוש, דלכן קדשו במן וברכו במןכדי להורות על יחוד הנ"ל.

וזה סוד 'כתר מלכות', אשר ב' הדרגות צריכות להיות בתוקפן היותר משובח, זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, וכיון שבאו לשעור הזה נעשה היחוד לעילא, וכן צריך להיות בנצחיות, שזה מראה בעליל מן כל הגלגולים הנ"ל אשר אין השלימות שורה אלא דוקא על גוף שלם.