תוכן

שכן ארץ ורעה אמונה

'שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה' (תהלים לז, ג). פירוש, אפילו בעלות האדם לשמים שִׂיאוֹ, מזהיר אותו המשורר להתחזק לשכון ארץ כדי לרעות האמונה ולגדלה ולחזקה בכל פעם יותר ויותר, כי היא עקרת הבית, ועליה תלוין כל המאורות הגדולים, וכפי חשיבותה יעלו המאורות, ופגם קטן באפס מה בה, יפילו לאבדון כל המאורות שבעולם. וזה ענין 'וחוטא אחד יאביד טובה הרבה' (קהלת ט, יח).

וטעם הדבר הוא, כי 'יש אם למקרא' (סוכה ו, ב), ובמקרא יותחלף הע' לא', ואז זוכה לראות האמונה בעין הרואה, בסוד 'ונראהו עין בעין' (ישעיה נב, ח), ולכן מי שהוא רועה אמונה, זוכה להיות רואה האמונה, והבן.

וזה סוד 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' (תהלים קיח, כב). פירוש, שאותו האבן אינו בבחינת כלי בשר ודם שבהשתלם החפץ ישליך את הכלי, אלא 'גבהו דרכי מדרכיכם אמר ה' צבאות' (ע"פ ישעיה נה, ט), לכן 'לא זז מחבבה עד שקראה אמי', ו'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד' (פסחים סח, א), ומה שבזמן הבית היה כאבן נמאס, נעשה אחר כך לראש פינה, וחשובה אז האמונה ומזהרת ביותר מכל טעם שבעולם, כי רואה אותה מוטענת בכל האורות שבעולם.

וזה סוד אבגית"צ, כי בימי הבנין היא כשק שנצרר בו כל טוב שבעולם ואינו נתפס ונודע, ובשעת הגאולה ניתרו החבלים מעל השק, ונפתח האוצר.