תוכן

ישראל מונין ללבנה[1]

[דברים שנרשמו בראש העמוד – אולי כהקדמה למאמר]

לפרש ענין זה בדורינו, זה דומה עלי כמו סרסור (-מתווך) שבא לחולה המוטל על מיטתו ומוכיח לו באותות ומופתים שאם יקנה בית ברגע זה, ירויח מזונותיו על כל ימי חייו. כי ודאי שכועס עליו ועל חלומותיו, כי בשעה שאינו בטוח בחייו, איך יחשוב על קנינים. ועל כן לא ניתנה חכמה למחוסרי לחם, כי בכרסם טרודים.

כן 'חכמת מסכן בזויה' (קהלת ט, טז), מפני שכל חכמתו רק על עסקי כרסו בלבד. אלא אחר סיפוק כרסו מתרווח דעתו ומחזיר (-ומחזר) אחר חכמות הרמות.

אכן נפל ברעיוני הכתוב (דברים לב, מז) 'כי לא דבר ריק הוא מכם [כי הוא חייכם]', וא"כ חיות הרוחני צריכים להבטיח בעיקר ובראשונה.

כלה דשישי כלה דשביעי

כל גמר מלאכה צריכה ששת ימי מעשה, והתכלית עצמו נקרא שביעי. וענין זה מגולה לנו בִּשְׁנַיִם, מצד השי"ת ומצידנו: מצד השי"ת נקרא ששת ימי המעשה ושבת, ומצידנו המקבלים הוא בחדשים, ששת חדשי קיץ מזמן האביב עד האסיף שהוא גמר מלאכה "כלה דששי", וחדש האסיף עצמו דהיינו התכלית כשהוא לעצמו שנקרא "כלה דשביעי".

(ויש ג"כ ענין זה בְּשָׁנִים, שש שנים ושמטה. ונראה שהשנים דינם שוה לימים, דהיינו שהם מיחס השי"ת. והראיה שבשניהם נוהג מ"ט וחמשים, בימים - חג השבועות, וּבְשָׁנִים - יובל, משא"כ בחדשים לא מצינו מ"ט וחמשים, והוא משום שהוא מיחס המקבלים, שהמה אינם מבינים הפרש זה, וצ"ע).

חדש ושבת

כתיב (שמות לג, כג) 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. וזה דומה להשפעת חמה בלבנה, אשר בשעה שהמה על קו אחד זה תחת זה, שאז נבחן שהלבנה מקבל פני החמה בגדלות מדתה, משום שעומדים פנים אל פנים כאיש אל רעהו, ואור החמה בא אליה בקוים ישרים ביותר בלי שום נסיגה אלכסונית, אכן דוקא משום זה נסתרת ממנו לגמרי, ואין אנו שוכני ארץ יכולים לראותה ולא להנות מאורה מאומה. אכן בעת שמתחלת להתרחק מחברת השמש, וקוי השמש מתחילין להאיר את אחורי הלבנה בהארה אלכסונית, אז נעשה דרך ואפשרות שגם שוכני ארץ ישיגו איזה שיעור מאור הלבנה, כזה. באופן שכל מה שאנו מוכנים להנות ולראות את אור הלבנה, הוא בדיוק 'וראית את אחורי', אולם מבחינת פניה אין אנו משיגים כלום, כמבואר אשר כל האור המקובל בחלק הלבנה המבטת למרומים כזה , אין לנו שום תפיסא כלל וכלל.

ליקוי חמה ולבנה

'ישראל מונין ללבנה'. פירוש, חמה ולבנה מובן לנו כפועל ופעולה, כי בהחמה האור מקורי, כנודע, והלבנה מקבלת הימנו. ועל כן 'אומות העולם מונין לחמה', שרוצין להשיג את מקור האור, דהיינו את סיבה הראשונה סיבת כל הסבות, וכל סכום חכמתם מכריע אותם אם השיגוהו אם לא השיגוהו. ולפיכך מאנים (לשון אונאה) תמיד את עצמם, כי אינם יכולים להסתכל ולראות בתוקף אורו, ועל כן כופרים ומתאנים. ואין צריך לומר בנדמה להם איזה השגה, ודאי מתאנים, כי לית השגה בעצם, כנודע.

ישראל מונים ללבנה

דהיינו 'ממעשיו הכרנוהו' (שיר היחוד ליום חמישי), כי יש לו להשי"ת פעולות מיוחדות שהוא מתלבש בהם ומתראה על ידיהם לצדיקים ולנביאים, המכונים שמותיו של הקב"ה, ובלשון הזוהר גופא דמלכא, כמו שכתוב (זוהר ויחי אות קה) 'ישראל דביקין בגופא דמלכא'. דהיינו, אותם הפעולות הידועות שהשי"ת מתלבש בהם בשעה שמתראה לנביאיו. ואל תתמה על זה, כי כן ארחות כל מיני הכרה וראיה הנוהג בעולמנו, שאין אנו משיגין בשום מהות מדצח"ם (-מדומם צומח חי מדבר) יותר ממספר של פעולות המתפעלות בחושי ראיה שמיעה ריח דיבור שלנו.

כן הענין בשמות הקדושים, שהן הן הפעולות שאורו ית' פועל על רגשות הצדיקים, וחושיהם מתפעלים בשיעור מספיק להכרתו יתברך, כמו שכתוב (בראשית יז, א) 'וירא ה' אל אברם', ואומר (ישעיה ו, א) 'ואראה את ה'' וגו', ופעולות האלו נקראים ג"כ תורה, ועל זה אמרו (זוהר אמור אות קפח) 'כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה', ועל זה אמרו (זוהר אחרי אות רצט) 'אוריתא וקב"ה חד הוא', דהיינו כל מה שהוכן להשגה מספקת אפשר לכנות בשם תורה או בשם הקב"ה, על דרך שאנו מכנים את חבירינו בהכרה ובשם, אע"פ שאנו משיגים רק פעולותיו לבד.

השכינה נקראת לבנה

וכשם שלא כל הכוכבים מוכנים להאיר את חשכת ליל שלנו, זולת הלבנה, משום שהיא הכוכב הסמוך לארצנו ומוכן לדבר זה, כן לא כל פעולות השי"ת מוכנות להתלבשותו ית' באופן שיתגלה על ידיהם, ומשוערים לנו כמו שהם רחוקים ממנו, ועל כן אורו ית' המתלבש בהם אינו ניכר אלינו, אלא יש פעולות מיוחדות המכונות שמות הקדושים או אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וע"כ נבחנים הפעולות ההם כמו שהם קרובים עלינו (-אלינו), דוגמת מאור הלבנה שאנו ניאותים לאורה משום שהיא קרובה אלינו, ועל כן נקראת השכינה הקדושה בשם לבנה.

חמה ולבנה

ונתבאר שהפעולות מתחלקים לב', רחוקות וקרובות. ותדע, שהפעולות שאינן מסוגלות להכרתו יתברך, שנקראות רחוקות, הם סוד גלגל חמה שהקיפו מתגלה לזמן רחוק מאוד. והפעולות המסוגלות להכרתו יתברך נקראות לבנה, מפני שהקיפו משתלם בזמן קרוב, ועל כן ראוי להשגה.

כלל ופרט

וחיים של הכלל, דהיינו של כל באי עולם עד גמר התיקון, הם סוד היקף גלגל חמה. וחיים של הפרטים הם סוד הקף גלגל לבנה.

צדיקים לאלתר לחיים וכו'

כי הרשעים בחייהם נקראים מתים (ברכות יח, ב), משום שחיים הגופנים אינם חיים רק בבחינת הכלל, דהיינו מאדם הראשון עד גמר התיקון, אולם בבחינת הפרט, 'כל העומד למות כמת דמי', ואין צריך לומר כלפי נצחיות נחשב הזמני הארעי כאלו לא נברא. וזה סוד 'רשעים גמורים לאלתר למיתה', דהיינו מיתת נשמה וגוף קיים הריהו כמת, ו'צדיקים לאלתר לחיים', דהיינו חיי נשמה וגוף יחד.

מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב, לב)

'אמר רב נחמן בר יצחק, 'מחני נא' זה ספרן של רשעים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינונים' (ראש השנה טז, ב). והיינו כנ"ל.

בחדש השביעי

עיין לעיל בענין כלה דששי וכלה דשביעי. ובזה תבין דענין גילוי תכלית בחדשים נקרא תשרי, ונקרא ראש השנה, ש'הוא באחד ומי ישיבנו'. ועל כן הלבנה מתכסית בו בסוד 'ופני לא יראו' (שמות לג, כג). וזה סוד הדין לכל באי עולם, כלומר, אפילו לרשעים גמורים שהמה כמֺץ אשר תדפנו רוח, גם כן נידונים בסוד מחייתם, כי מורא השי"ת מתגלה על ידיהם, וזה סוד 'ומי למות' , כי גם המיתה תצא מאתו ית', ואז הוא מלך על כל העולם.

וזה סוד 'אמרו מלכיות כדי שתמליכוני עליכם' (ראש השנה טז, א), דהיינו 'איום על כל אימים'  ו'לילה כיום יאיר' וגו' (תהלים קלט, יב), שהוא סוד 'מלך העולם' (נוסח הברכות), שגם ההעלם הוא מושגח מאתו ית'.

'אמרו זכרונות כדי שתובא זכרוניכם לפני, ובמאי בשופר'. פירוש, דאף על פי שעדיין אינכם ראוי לגילוי מלכות הנ"ל, מכל מקום צריכים להעלות את הזכרון הזה לפני, שהוא תחילת מלכותו, ועכ"פ בסוד מָלך.

ליקוי המאורות

נתבאר לעיל שחמה היא סוד מקור הפועל, והלבנה הוא מקור המקבל, וליקוי הוא הסתר מחמת דבר אחר החוצץ בינו לשוכני ארץ ונדמה לדמות קושיא.

וע"כ הקושיה המזדמנת לנו בעצמותו ית' הוא סימן רע לאומות העולם, ולא לישראל שאינם עוסקים בו כלל. אמנם קושיא בהשגחתו, סימן רע לישראל, משום שזהו כל השגתם, כנ"ל.

ישא ה' פניו אליך וגו' (במדבר ו, כו)

כבר נתבאר במקום אחר, אשר עיקר ההסתר המסתיר ממנו וסיבה אליו, הוא הבלבול שבהשגחתו המדומה לנו[20], כי אם היינו מבינים את השגחתו ית' איך הוא מיוחסת אליו, אז היה לנו בו ית' השגה שלימה אע"פ שאין לנו השגה בעצמותו ית', כי טבע האדם וכל חי שאינו חומד לדבר שאינו במציאות, ואיך יחמוד האדם או יהיה לו איזה תביעה להשגת עצמותו ית' כיון שאין זה במציאות כלל?

אלא האמת שכל חמדתינו היא להשגת השגחתו ית' איך היא מותאמת אליו, כי זהו יש לו מציאות. וג' תנאים יש כאן:

א) להבדיל בין צדיק לרשע, כי הטבע מוכחת לנו שצדקת האיש יועילנו ורשעת הרשע תאבדנו.

ב) שהמושגחים ממנו ית' לא יסבלו שום מחסור ודאגה, כי מן הטוב השלם צריך להמשך אך טוב.

ג) שיענה לנו על כל מה שנשאל ממנו כדוגמת בן לאב, כמ"ש אליהו וצחק על האלילים 'אולי ישן הוא ויקץ' (מלכים א' יח, כז) – ובאמת כן כתוב (ישעיה סה, כד) 'עוד הם מדברים ואני אשמע'.

השאיפה והתביעה

אכן כל כלי קבלה המוכן בבריותיו לקבל שפעו ית' הוא השאיפה והתביעה, על דרך הכתוב 'כל מבקשי ימצאנוני' (ע"פ משלי ח, יז). ועל כן אם ההשגחה היתה מתוקנת על ג' תנאים הנ"ל, עדיין לא נעזרו השפלים לתבוע ולשאוף אל גדולות, כי כל אחד היה מסתפק בהשגותיו דוגמת החיות והבהמות, ולפיכך עירב (-בלבל) את השגחתו בעדינו, באופן שנתפתח ונשאוף לגדולות.

האסיף הוא חדש תשרי, ועל כן הוא היורש והבן אל י"ב חדש שעברו בזריעה וגידול וקצירה, כמו האב הזקן ושבע הימים המוריש לבנו את רכושו ודעותיו.

אבא ואמא בנפש, אבא ואמא במזון

שעיקר הורי האדם הם המזונות שהם המגדלים גופו ומשלימים דעותיו, ותחילת ביאתם לעולם הם בחדש תשרי, שאז מכניסים המזון מהשדה לאוצר (והכל יודעים בשביל מי נזרע השדה), ועל כן נחשב ראש השנה לאדם, דהיינו ראש ותחילה של ביאת המזונות להאדם, שהם אבא ואמא שלו (וכיבוד אבא ואמא הבן כאן).