תוכן

ב' כי תשא י"ז אדר א' תש"ג ת"א
"אם תעזבני יום, יומים אעזבך". כל אדם מרוחק מה' עם בחינת הקבלה שיש בו. אבל סתם אדם הוא מרוחק מטעם הרצון לקבל שבו, אבל היות שהאדם אינו משתוקק לרוחניות אלא לתאוות העוה"ז, נמצא שמרוחק מה' יום אחד, היינו מרחק של יום, שהוא רק עם בחי' אחת שהוא מרוחק ממנו ית', במה שהוא משוקע ברצון לקבל דתאוות העוה"ז.
אבל כשהאדם מקרב את עצמו לה', היינו שמבטל את הקבלה דעוה"ז, נמצא שהוא נקרא קרוב לה'. אבל אם אח"כ נכשל בקבלה דעוה"ב, אז נמצא שהוא מרוחק מה', מחמת שהוא רוצה קבלת התענוגים דעוה"ב, וגם נופל לקבלת התענוגים דעוה"ז ג"כ. נמצא שנעשה עכשיו מרוחק מה' שני ימים: א) ע"י קבלת התענוגים דעוה"ז, שחזר ונפל בהם ב) שיש לו עכשיו רצון לקבל עותרא דעוה"ב. כי בזה שהלך ועסק בתו"מ, הוא משעבד את ה' שישלם לו תמורה עבור עבודתו בתו"מ.
נמצא לפי"ז, מתחילה הוא הלך יום אחד, ונתקרב לעבדות ה'. ואח"כ שני ימים הלך אחורנית, שעכשיו האדם נעשה נצרך לשני מיני קבלות, א) דעוה"ז ב) דעוה"ב ולפי"ז יוצא שהלך במצב הפוך.
והעצה לזה היא ללכת תמיד בדרך התורה, שה"ס רק להשפיע. והסדר צריך להיות, שמקודם צריכים להזהר בב' היסודות: א) שיש עשיית מעשה המצווה ב) הוא הרגשת התענוג בהמצווה. שהאדם צריך להאמין שיש תענוג לבורא ית' בזה שמקיימים את מצוותיו. לפי"ז יוצא, שהאדם צריך לעשות המצווה במעשה, וכמו"כ להאמין שיש תענוג לבורא ית' בזה שהתחתון מקיים את מצוותיו ובזה אין הבדל בין מצוה גדולה למצוה קטנה. היינו, שיש הנאה לבורא ית', ואפילו מעשה הכי קטן שעושים עבורו, הוא מתענג.
ואח"כ יש יוצא פועל, שזהו עיקר הכונה שיש לאדם לראות, היינו שיהיה לאדם הנאה ותענוג בזה שגורם נ"ר ליוצרו. וכאן עיקר הדגש של העבודה, וזה נקרא "עבדו את ה' בשמחה" וזו צריכה להיות התמורה שלו עבור עבודתו, היינו שיקבל הנאה ותענוג בזה, שזכה לשמח את ה'.
וז"ס "והגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה וכו', הוא ילווך ואתה לא תלוונו" [דברים כ"ח מ"ג-מ"ד]. הגר נקרא הרצון לקבל (בזמן שנכנס לעבדות ה' נקרא הרצון לקבל גר, ולפני זה הוא גוי גמור). "הוא ילווך", בזמן שהוא נותן כח לעבודה, הוא נותן את הכוח רק בדרך הלוואה והשאלה, שפירושו, כשעבד יום בתו"מ, והגם שלא קבל התמורה על המקום, אבל הוא האמין לו שישלם לו אח"כ שכר תמורת הכוחות שנתן לו לעבוד. לכן, אחר יום עבודה הוא בא אליו, ומבקש את החוב שהבטיח לו שיתן תמורה, עבור הכוחות שהגוף נתן לו לעסוק בתו"מ, והוא לא נותן לו. אז הגר צועק: מה העבודה הזאת לעבוד בלי שכר? לכן אח"כ הגר לא רוצה לתת כוחות עבודה לישראל.
"ואתה לא תלוונו" ואם אתה נותן לו מזונות, ואתה בא לבקש ממנו שיתן לך כח לעבודה, אז הוא אומר לך: אין לי שום חוב לשלם לך תמורת המזונות שאתה נותן לי, כי אני נתתי לך מקודם מרץ לעבודה, שהיה על תנאי. היינו, שאתה תקנה קניינים בשבילי, א"כ מה שאתה נותן לי עכשיו, הכל לפי התנאי הקודם. א"כ עתה אתה בא אלי שאני אתן לך עוד כוחות לעבודה, בכדי להביא לי קניינים חדשים. אז הרצון לקבל נעשה פיקח ומשתמש עם הפיקחות שלו, ומתחיל לעשות חשבונות על הכדאיות שבדבר. לפעמים הוא אומר לו שהוא מסתפק במועט, שמספיקין לו הקנינים שיש לו, ולכן הוא לא רוצה לתת לו כוחות. ולפעמים הוא אומר: הדרך שאתה הולך עכשיו היא בסכנה, ואולי יהיו כל הכוחות לבטלה. ולפעמים אומר לו, שהיגיעה היא מרובה על השכר, לכן אני לא אתן לך כוחות לעבודה. ואז כשרוצה ממנו כוחות ללכת בדרך ה' בעמ"נ להשפיע, שהכל יהיה רק להרבות כבוד שמים, אז אומר, מה יהיה לי מזה? אז הוא בטענות הידועות כמו "מי ומה", היינו "מי ה' אשר אשמע בקולו" כטענת פרעה, או "מה העבודה הזאת לכם" כטענת הרשע. והכל הוא מפני שיש לו טענה צודקת שכך התנו ביניהם. וזה נקרא "אם לא תשמע בקול ה'", אז הוא בא בטענות משום שלא מקיים את התנאים.
משא"כ "כשתשמע בקול ה' וכו'", ז"א שתיכף בתחילת הכניסה (והכניסה נקראת דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה, מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה, וממילא יש הרבה יציאות והרבה כניסות), הוא אומר לגוף שלו: תדע שאני רוצה להיכנס לעבדות ה', וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה, ואין לך לקוות שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.
ואם הגוף שואל: איזו תועלת תהיה לך מעבודה זו? היינו, מי הוא המקבל את העבודה הזו שאני רוצה לתת כוחות ולהתיגע? או ששואל יותר פשוט, לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?
אז צריך להשיב לו, יש לי אמונת חכמים, שהם אמרו שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת צוה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמינו אמונה, שהוא צווה לנו לקיים תו"מ. וגם צריכים להאמין, שיש לו לקב"ה נחת רוח מזה, שאנחנו מקיימים את התו"מ בבחי' אמונה למעלה מהדעת. וכמו"כ צריך האדם להיות בשמחה מזה, שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו.
נמצא שיש כאן ד' דברים: א) להאמין באמונת חכמים שמה שהם אמרו זה אמת ב) להאמין שה' צווה לעסוק בתו"מ, רק ע"י אמונה למעלה מהדעת ג) שיש שמחה מזה שהנבראים מקיימים את התו"מ על יסוד האמונה ד) שהאדם צריך לקבל הנאה ותענוג ושמחה מזה, שהוא זכה לשמח את המלך. ושיעור גדלות וחשיבות עבודת האדם נמדדת בשיעור השמחה שהאדם מוציא בעת עבודתו, וזה תלוי בשיעור האמונה שהאדם מאמין בהנ"ל.
ונמצא לפי"ז, "כשתשמע בקול ה' וכו'". כל הכוחות שמקבל מהגוף, זה לא נחשב שמקבל הלוואה מהגוף, שצריך להחזיר כנ"ל, ב"אם לא תשמע בקול ה'". ואם הגוף שואל, בשביל מה אני צריך לתת לך כוחות לעבודה, ואתה לא מבטיח לי שום תמורה? הוא צריך לענות לו: כי לכך נוצרת. ומה אני יכול לעשות לך, שהקב"ה שונא אותך, כמ"ש בזה"ק שהקב"ה שונא את הגופות.
ועוד יותר מזה, מ"ש הזוה"ק "הקב"ה שונא את הגופות", הכוונה דוקא על הגופות דעובדי ה', מטעם שהם רוצים להיות מקבלים נצחיים, כיון שהם רוצים עותרא דעלמא דאתי ג"כ.
וזה נבחן ל"ואתה לא תלונו", ז"א שאין אתה צריך לתת לו שום דבר, בעד המרץ שנתן לך הגוף לעבוד.
אבל "אם תלונו". ואם אתה נותן לו איזה תענוג, הוא רק בהלואה. היינו שצריך לתת לך תמורת זה, כח לעבודה אבל לא לחינם. והוא תמיד חייב לך ליתן מרץ, היינו בחינם. אתה לא נותן לו שום תענוג, ואתה תובע ממנו תמיד, שיתן לך כח לעבודה. "כי עבד לווה לאיש מלווה", א"כ הוא יהיה תמיד העבד ואתה תהיה האדון.