אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו
בו
כתוב (תהלים קכז, א) 'אם הוי' לא
יבנה בית שוא עמלו בוניו בו'. פירוש, כי הנה מי שעובד בעבודת ה' וחושב שעל ידי זה
ישיג חכמתו הגדולה, אינו אלא טועה ולשוא כל עמלו. ומלבד זה שבשום אופן לא ישיג
כלום, אלא אפילו שהיה אופן להשיג החכמה הנ"ל, אז בלי ספק שהיה אומר מיד: הנני
מוחל השכר ואיני כדאי ליגע את עצמי כל כך עבורה. כי ידמה לו שיצא שכרו בהפסדו,
כלומר, היציאה יתירה על השבח.
לכן צריך לעשות חשבון אמיתי, שבוודאי לצורך עצמו אינו
כדאי, שֶׁמְוַתֵּר עליו, אבל 'אם חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר'[1],
וכיון שהוא אבר אחד מהשכינה הקדושה, אזי אם ילך אחר התאוות והתענוגים נמצא 'נרגן
מפריד אלוף' (משלי
טז, כח) - אלופו של עולם, ונמצא מרחיק אבר שלם מהשכינה הקדושה.
ואז בוודאי שיכפה את גופו וחומרו וישיג החכמה בשלימותה ויחזיק אותה בשתי ידים.
זה פירוש 'אם הוי' לא יבנה בית'. דהיינו, שלא יהיה
מרוצה לבנות הבית לה', רק לעצמיותו, להשיג החכמה והחסדים. אז 'שוא עמלו בוניו בו',
שיצא שכרו בהפסדו, שיהיה לו היציאה מרובה על השבח, ובוודאי שיניח שניהם (ונמצא כל
עמלו לשוא ולתוהו, כי תוהא אפילו על הראשונות).