תוכן

המוכר עצב וכו' [אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. (ברכות ה' א')], מה שאין כן הקב"ה שמח. ומקשים: איזה דמיון זה למוכר, הלא אצל המוכר לא נשאר אצלו החפץ, מה שאין כן הקב"ה, אפילו שנתן את התורה לעם ישראל, אבל התורה נשארה גם בידו. כי ח"ו התורה היא לא גשם, שנוכל להגיד, שאם הוא נותן אותה לנבראים, כבר לא נשאר בידו אותה התורה.
ויש שרוצים לפרש שהכוונה על הפסוק, שאנו אומרים על התורה, לא בשמים היא, שניתן לעם ישראל לקבוע את ההלכה.
ויש לפרש שהתורה היא מובנת לנו בשני אופנים: א) בחינת התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, או כענין, בראתי תורה תבלין, לתבל את היצר הרע, ב) בחינת תורה הנקרא בחינת עין לא ראתה.
והיות שכוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה, שהקב"ה יקבל תענוג. וכח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין כנ"ל.
נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקב"ה, היינו שהקב"ה רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה, שה' יקבל תענוג. נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקב"ה אומר, נצחוני בני, היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, ואם האדם מנצח, אז הקב"ה שמח.
נמצא, שתורת ה' היא לפי מטרת הבריאה. ותורתו נקראת בזמן שהאדם משתמש עם התורה על כוונת התבלין, שאז הוא על שם האדם. כי התורה נקראת לפי השימוש: אם האדם רוצה לקבל התורה על כוונת ה', שהיא להטיב לנבראיו, שהנבראים יתענגו, נקראת תורת ה', שהתורה הולכת לפי קו ה'.
ואם האדם לוקח התורה, בכדי שיהיה לו כוח להשפיע, שזה נבחן לכוונת האדם, שהאדם רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז נקרא תורתו.