תוכן

מ"ח למנין בני ישראל תש"א
"השמרו לכם עלות בהר, וגו', אם בהמה אם איש לא יחיה" וגו' (שמות י"ט י"ב-י"ג): דענין הגבלה הוא שצריכין להגביל את עצמו שתהיה תמיד עבדותו בבחי' אמונה, שזה נק' בחי' "בהמה", שיגביל את עצמו שלא ירצה בחי' סיוע, ז"א שהוא רוצה לקבל את האמונה שיהא תמיד בבחי' בהמה, רק שתהיה לו בחי' הארה, ועל זו ההארה הוא צריך ג"כ למנוע את עצמו מלקבל, וכש"כ בחי' "איש" ז"א בחי' ידיעה ממש שהמה "לא יחיה", שלא יוכלו לקבל את התורה.
והנה יש קדושה וברכה, וצריכים לעשות יחוד מקדושה וברכה. קדושה נקראת בחי' אתערותא דלתתא, מלשון "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' ע"א), וברכה נקראת בחי' אתערותא דלעילא, שהברכה נותן תמיד העליון וזה ענין אמונה שנקראת בחי' עשיה, שצריכין לקבל בתחילה, כמ"ש רש"י ע"פ: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" (שמות י"ט ה'). אם תקבלו עתה יערב לכם אח"כ, דהיינו שע"י הקדושה, שמכינים את עצמם עם אתערותא דלתתא, זוכין לבחי' שמיעה הנקראת ברכה ואח"כ צריכין להזהר שע"י ההארה שהוא משיג עכשיו לא יגרע ממנו את חלק האמונה שלו, שהיה מקודם אצלו בבחי' עול היינו בלי יסוד, ועכשיו כיון שיש לו הארות, אזי אצלו האמונה בבחינת בתוך הדעת, וכיון שכן נמצא שחסר ממנו בחי' הכח שזה נקרא "בר לבב", ואזי באים לידי נפילה, כיון שאין האור מתלבש רק ב"בר לבב". וזה מה שכתוב (דברים ל"ב ט"ו) "שמנת" ע"י הארות שזכה, "עבית" שבא לידי עביות, "כסית" תיכף באה לידי סתימה, אזי בא לידי מחשבות זרות, כמו שנאמר "ותיטוש (ותשכח) אל מחוללך"
וזה ענין ילדים אשר אין בהם מום, ואשר להם כח לעמוד בהיכל המלך, (דניאל א' ד') כי בזמן שהוא לילה נק' "ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ג'), שאזי אין לו שום עיצה רק האמונה, משא"כ כשבא האור אז הוא צריך להתחזק באמונה.