תוכן

ואמר ריב"ל כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו שנא' אל תלחם את לחם רע עין וכו' כי כמו שיער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמו (סוטה לח :).
וי"ל זה ע"ד המוסר כי לכאורה אם חבירו מזמין אותו לסעודה ומאי אכפת לן הלא יש כלל שבכ"מ אומרים כופין אותו, ואז בטח שלבו בל עמו. אלא אומרים שבאמת הלב שלו בסדר אלא א"כ כאן שהוא מזמין אותו בעל פה מדוע יהא אסור לאכול אצלו, עד שאמר שעובר בלאו. רב נחמן בר יצחק אומר שעובר בשני לאוין.
אלא לפי הכלל שהאדם צריך להגיע למדרגת מקבל עמ"נ להשפיע, היינו שהאדם מקבל כל התענוגים רק בכדי להשפיע לה', לכן מי שאוכל אצל השני והוא יודע שיש נחת רוח לבעה"ב, אזי זה הולך לפי מטרת הבריאה, שהאדם צריך להגיע להשלימות.
משא"כ מי שאוכל ואי אפשר להיות שהכוונה היא להנות לבעה"ב, מפני שבעה"ב אינו נהנה מזה שהוא אוכל, משום שבעה"ב הוא רע עין, לכן זה הוא נגד המטרה, לכן אסור לאכול אצלו.