תוכן

בהעלותך תשי"ח

א) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ופירש"י: כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך.
מחוץ לפרכת העדות יערוך. בגמ' (שבת כב:): וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו (של שכינה). אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות. אמר רב, זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. והתוס' שם הקשו: תימה, אמאי נקט מ' שנה, לעולם, כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין.
ויל"ה, איזה שוטה ישנו בעולם שיחשוב שטות כזו, הלא אנחנו מאמינים והוא אחד מי"ג עקרים - שהקב"ה אינו גוף, ואיך שייך לומר: 'וכי לאורה הוא צריך', עד שצריכים להביא ראיה על זה: 'והלא כל ארבעים שנה וכו' לא הלכו אלא לאורו'?! וכמו כן קושית התוס': 'שכל העולם כולו לאורו של מקום הולכין' - ובלי הראיות האלה, איך יעלה על דעת מישהו לחשוב שהקב"ה צריך לאור הגשמי.
והענין, דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. וכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, צריכים לעשות מעשי המצות, כדי שעל ידם נגיע שיהיה כוונתינו על מנת להשפיע.
והמנורה היא הרמז על אור ה' המתגלה לתחתונים. ואנחנו באתערותא דלתתא מעוררים את האתערותא דלעילא, כמ"ש בזוה"ק.
וזה פירוש: כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך. היינו, שאין הקב"ה יכול לתת לנו כל טוב בלי שום מעשים טובים. וזה אינו, כמ"ש: "אם צדקת מה תתן לו". אלא כל מעשה המצוות הוא לצרף בהם את ישראל. לכן, מעשה המנורה בא לרמז על עבודתנו, היינו, כדי שנכשיר את עצמנו שתהיה כוונתנו להשפיע.
וזה שמביאה הגמ': וכי לאורה הוא צריך. היינו, וכי יעלה על דעתך שאין הקב"ה יכול לתת לנו כל טוב בלי שנעשה מעשים טובים. הרי ישראל שהלכו במדבר ארבעים שנה ואכלו מן, שנקרא לחם מן השמים, היינו רק התעוררות מלמעלה, ואעפ"כ היה להם כל טוב, שהרי הם נקראים דור דעה, שאין תואר כזה לשום דור.
והתוס' הקשו: אמאי נקט מ' שנה, הלא כל העולם הולכין לאורו של מקום. היינו, שכללות העולם, היינו בין יהודים ובין אומות העולם ניזונים בלי שום התעוררות. שזה מראה שאין הקב"ה זקוק למעשי המצות, אלא זה רק בשבילנו, היינו, להכשיר את עצמנו שתהיה כוונתנו אך להשפיע, ואזי יהיה שלמות בקבלת ההטבה של הקב"ה.
וזה שאמר: עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. היינו, שבאמת הקב"ה הוא הפועל, כמ"ש: "שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", אפילו בלי (שום( עבודתינו. ומפרש רב: מאי עדות. זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. דהיינו, שאם ההטבה של הקב"ה תלויה דוקא במעשה ידינו, היינו כפי עבודתינו, אזי נר המערבי לא היה צריך להאיר יותר משיעור השמן שנותנים בו, היינו כפי שיעור עבודתינו. וזה מראה, שהקב"ה יכול ליתן לא לפי שיעור מעשינו, שהוא כל יכול, וכל מעשינו הוא רק כדי להשיג שלמות במתנות המלך.
וענין נר מערבי, הוא סוד שכינה במערב, שזה ענין אמונה, שהוא בחינת ערב ולא יום. וזה שנקראת השכינה בשם 'מסכנא'. וזה ענין צדקה לעניים. וזה - "עשר בשביל שתתעשר". היינו, שמבחינה זו אין צורך לעבודת האדם שיכול להשלים את הרווחים שלו ע"י עבודתו. כי בדרך כלל לפי עבודתו כך שכרו, משא"כ על חשבון הצדקה יש עדות שכאן עוזר ה' בלי אתערותא דלתתא.
בהעלותך את הנרות. במדרש: אמר לו הקב"ה למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות, אלא לזַכּוֹתכם. שנאמר, ונהורא עמיה שרא. וכתיב, גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. בא ללמדך, שאינו צריך לנרות של בשר ודם. (במד"ר טו,ב)
מחוץ לפרוכת העדות יערוך. וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות. אמר רב, זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. (שבת כב:)
לפרש זה צריכים להבין, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ויחד עם זה הוא נתן לנו מצוות מעשיות. ולכאורה משמע מזה, שבלי המעשים של הנבראים אין ביכלתו להשפיע את ההטבה.
ומביא ראיה שאין הדבר כן, שהרי ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו. היינו, שהיתה רק אתערותא דלעילא, שנקרא 'לחם מן השמים', שהשפע הגיע להם בלי הכנה של מעשה התחתונים. ו'לחם מן הארץ' נקרא, שהשפע בא על ידי מעשי התחתונים.
וזה נקרא 'לחם הקלוקל', היינו בלי יגיעה. ונפשנו קצה בלחם הזה, מטעם שדבר הבא בלי יגיעה אין מרגישים כל כך טעם כמו בדבר הבא על ידי יגיעה.
בהעלותך את הנרות. במדרש (במ"ר טו,ב): זה שאמר הכתוב, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אמר לו הקב"ה למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות, אלא לזַכּוֹתכם. שנאמר, ונהורא עמיה שרא. וכתיב, גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. בא ללמדך שאינו צריך לנרות של בשר ודם וכו'. ולמה צוה אתכם, לזכותכם. לכך נאמר, בהעלותך את הנרות. הוי, ה' חפץ למען צדקו.
ויש להבין, וכי יש שוטה בעולם שיחשוב שהנרות של בית המקדש יאירו לה' - עד שצריך להביא הוכחה מן התורה שאינו צריך לנרות שלנו, אלא רק כדי לזכותנו נתן לנו המצוה של הדלקת הנרות.
ויש לפרש. שהכוונה היא, שאל יחשוב האדם שאין הקב"ה יכול לתת לנו כל הטוב הגנוז בלי עבודה מצידנו, היינו בלי יגיעה. אלא הקב"ה יכול להשפיע כל טובו, בלי שום יגיעה, כי כוונת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא משום שעל ידי קבלת התענוגים האדם מתעבה בעוביות של שינוי צורה, לכן, כדי שלא יבוא האדם לידי שינוי צורה, ניתן לאדם תורה מצוות כדי לזכותקיד אותו. וזה נקרא בחינת נרות, היינו, האדם צריך ליתן את היגיעה, אבל הקב"ה יכול לתת בלי אתערותא דלתתא, ורק לזכותנו מן העוביות נתן לנו המצוות.