חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

אלה תולדות נח

תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כג
אלה תולדות נח נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח.
ופרש"י, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. שרש"י מתרץ, מדוע כשהוא אומר אלה תולדות נח היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם חם ויפת, ולמה אומר אלה תולדות נח, נח איש צדיק, ע"ז הוא מתרץ משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.
בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
את האלקים התהלך נח. פרש"י, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם, היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה. צריכים לדעת, שאב ובן אבות ותולדות, הוא ענין סיבה ומסובב, כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר, למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה שעל ידי המעשים שלו יולד לו משכורת שיוכל לפרנס את עצמו מזה, נמצא שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה, או כשאדם לומד איזה חכמה, הוא רוצה להשיג עי"ז תואר חכם וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.
אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיולד לו איזה תולדות מהמעשים שלו.
ולפי מש"כ בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפד אות קפט ובהסולם) וז"ל, (בהסולם אות קצ) היראה מפורשת לשלש בחינות, שתים מהם, אין בהם שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה, יש אדם שירא מהקב"ה, בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד, נמצא שהיראה שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא תולדה ממנה, ויש אדם הירא מהקב"ה משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנם, שני מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה. (ובאות קצא) יראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, עכ"ל.
נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה שהאדם מתיגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, והוא רוצה לראות תולדות מעבודתו שהוא נקרא פרי מעשיו, יש לראות כאן ג' מיני תולדות, א' שכר בעוה"ז היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה, ב' שכר בעוה"ב. ג' בגין דאיהו רב ושליט, שפירושו הוא שכל התולדות שהוא מקוה הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.
היוצא מהנ"ל שיש ענין תולדות הנקראים מעשים טובים שענין טוב נקרא להשפיע לה', כמ"ש (תהלים מה) "רחש לבי דבר טוב אמר אני מעשי למלך", שפירושו שהוא רוצה שכל מעשיו שהוא עושה שיהיו להקב"ה, וזה נקרא מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו, זאת אומרת שהשכר שלו, הוא בזה שיתנו לו את המתנה הזאת, שיהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא יהיה שם מעורב שום כוונה לתועלת עצמו, זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות, ועל המעשים טובים כאלה הוא מצפה, שישיג זה על ידי יגיעתו, שע"ז אמרו (קידושין ל) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.
לפי זה יוצא שאצל הצדיקים מהו התולדות שלהם, רק מעשים טובים, זאת אומרת המסובב שיוצא מהסיבה, שהסיבה הוא היגיעה בתורה ומצוות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עוה"ז או שכר עוה"ב, מה שאין כן צדיקים המסובב שלהם מהסיבה שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזה הוא כל השכר המקווה להם, הוא שיכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.
וזה שמפרש רש"י שעיקר תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים. המכונה שכל מעשים שלהם יהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה.
אבל יש להבין במה שרש"י מפרש עיקר תולדותיהם של צדיקים, ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.
הנה ידוע שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה, היינו מה שהוא בתוך הדעת נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום כי לאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים הנמצא בתורה ומצות, וכמ"ש (תהלים יט) הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים, וזה נקרא בחינת הבנה שגם הגוף מבין שכדאי להיות עובד ה', וכמ"ש ר' מאיר (אבות פרק ו') כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד שכל העולם כלו כדאי הוא לו וכו', ומגלין לו רזי תורה וכו'. את כל אלו הדברים שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה. כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, הינו לא זה היה כוונתם, את העבודה שבתורה ומצות, אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים היינו להשפיע נחת רוח להבורא, על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת ולא היה כוונתם שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים לבד היה כוונתם. וזהו שפרש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
ולפי הנ"ל יכולים לפרש מה שרש"י מפרש על בדורותיו יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
בדורותיו משמע שני דורתיו כי מיעוט רבים שנים, אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור, וזה ענין דור לדור ישבח מעשיך, שפירושו בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיכול להתגבר על הטענת הרשעים שמנקרים את מוחו ומחשבתו, עם השאלות של מי ומה כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם אלא עם כח האמונה למעלה מהדעת שזה נקרא שהוא מכריע את טענת הרשעים, לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.
וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל, וזה נקרא בחי' "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברא. ולפי זה יש לומר שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה, ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהם לא מתאימים לעובד ה' שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.
וכן יש לומר בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים זאת אומרת שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם הזה נמצא בדור של צדיקים, ויש דורשים לשבח, שמצב הזה של צדיקים אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות שהיה לו בדור של רשעים, ומה היה הרגשה שלו אז בערך הרגשה שיש לו עכשיו שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן של דורו של נח הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג מה שמרגיש בדור של צדיקים.
אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה, נמצא שדורו של נח הוא יותר חשוב בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.
את האלקים התהלך נח, ופרש"י ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו. אבל אברהם היה מתחזק, ומתהלך בצדקו.
היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה, וכלים דהשפעה, וכלים דהשפעה מתיחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע, וכלים דקבלה מתיחסים להנברא שהוא המקבל.
והכלים דקבלה, שמתיחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה, ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה, מכונים כתר חכמה וג"ר דבינה, ולמטה מהם, עומדים הכלי דקבלה שהם ז"ת דבינה ז"א ומלכות.
ולפי"ז נמצא כלים דהשפעה, נקרא את האלקים התהלך נח, שפירושו במקום כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה היינו כלים דהשפעה שמתיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה, וזה נקרא, נח היה צריך סעד לתומכו, כי הכלים דהשפעה העליון נותן אותם, שזה נקרא שנח צריך סעד לתומכו, זאת אומרת שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, [ע"ד שכתוב בתע"ס חלק ט דף תשלה אות ו' ובאו"פ, אמנם בתחילה בפעם הראשון, עלו המ"ן שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן, ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית, הם העלו מ"ן].
ואחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא שנח צריך סעד לתומכו, שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.
משא"כ אברהם לא היה צריך סעד לתומכו, ורש"י מדייק זה מלשון, אשר התהלכתי לפניו, שפירושו שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה, דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר חכמה וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה וזו"ן, והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו לפני כלים דהשפעה שמתיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מתיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא שמתיחסים אותם להתחתון. וזה פירוש שאברהם אינו צריך סעד לתומכו כי הוא הלך בכלים דקבלה ועם אלו הכלים היה משמש לה', משא"כ כתיב את האלקים התהלך נח, היינו בכלים שמתיחסים אותם לאלקים שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן כנ"ל.