תוכן

תשמ"ו מאמר כח
בזהר נשא (דף לא ובהסולם אות קה) וז"ל ר' אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש, כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם וכו', ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכו', כי בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש, ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת, אשרי האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה וכו', וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בביה"כ בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם וכו', כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד שבהם שורה השכינה, כי האדם בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד, ז"ש הוא עשך ויכוננך.
ויש להבין את המאמר הנ"ל, א' מהו שאומר בכל מקום ששורים ישראל הקב"ה נמצא ביניהם משמע שלא צריך מקום מיוחד, ואח"כ הוא אומר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, משמע דוקא בביהכ"נ, ב' מלשון ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם משמע, שמקודם צריך להיות איזה הכנה דהיינו עשית מקדש ואח"כ ושכנתי, ולא סתם. ג' מהו השאלה ששואל מדוע באתי ואין איש, אם אתה אומר שהשכינה מקדמת לבוא לביהכ"נ, בטח שעדיין אין איש. ד' קשה להבין מה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בביהכ"נ, בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם", האם אפשר לומר שכל מי שבא לביהכ"נ, יעמוד מבחוץ ולא יכנס עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם בבת אחת, היתכן לומר כך, אף פעם לא ראינו דבר זה, א"כ מהו הפירוש, ולא יבואו קצתם קצתם.
ובכדי להבין את הנ"ל, נבאר זה על דרך העבודה, איך להתחיל את סדר העבודה על דרך השפעה הנקרא שלא על מנת לקבל פרס.
הנה קודם כל צריכים לזכור ב' דברים, שהם משפיע ומקבל, וזה נמשך היות שרצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה ברא נבראים שיקבלו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם, והמקבל הזה, היינו מה שהבורא ברא את הכלי שבהכלי זו יקבלו טוב ועונג, נקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, וכפי שיעור ההשתוקקות להדבר, כך הוא יכול להנות מהדבר, זאת אומרת הכלי שבה מקבלים תענוג נקרא השתוקקות, והכלים האלו אנו מתיחסים להבורא, היינו שהכלי שקבלה בפעם הראשונה מהבורא, היא נקראת מלכות, או בחי"ד, שפירושו הוא השתוקקות לקבל טוב ועונג, וזה נקרא כלי דאור ישר, ובכלי זו השתמשו לפני הצמצום, והיא נקרא מלכות דא"ס.
ואח"כ נעשה תיקון בכדי שלא יהא נהמא דכסופא, היות שיש כלל בהטבע שעשה הבורא, שהענף רוצה להדמות לשורשו, ומדוע יש טבע כזו, אין לנו רשות לשאול, מטעם כי לגבי הבורא, אומר הזה"ק, שלית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל, שפירושו שאין התחתונים יכול להשיג מחשבות של הבורא, וכל מה שאנו מדברים הוא רק מבחינת ממעשיך הכרנוך, היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים היינו ממה שאנו רואים אנו יכולים להגיד טעמים וסברות, אבל לא לפני המעשה שמתגלה לנו, ומשום זה מתחילים לדבר, מהקשר הראשון שיש להבורא עם הנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו, ולפני זה אין מקום לדבר, היות שאין לנו השגה בו ית', לכן אנו רק רואים שיש טבע שהענף רוצה להדמות לשורשו.
וכדי לתקן זה היינו היות שהמקבל רוצה בהשתוות הצורה להשורש ואם הוא יהיה מקבל אז הוא ירגיש אי נעימות, לכן נעשה צמצום הנקרא שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל, ולא יקבל רק אם הוא יכול לקבל זה בעמ"נ להשפיע.
וזה גרם לנו שלא יכולים לקבל שפע עם הכלי הנקרא רצון לקבל, אלא דוקא עם כלי חדשה, המכונה או"ח, שפירושו הוא שאור ישר נקרא, מה שהבורא נותן את השפע לתחתונים, ואו"ח נקרא להיפך, מה שהתחתונים רוצים לתת להבורא, ומשום זה נקרא או"י מלמעלה למטה, היינו העליון שהוא המשפיע היינו הבורא משפיע לתחתונים, והאו"ח נקרא מלמטה למעלה, היינו התחתון שהוא המקבל רוצה להשפיע להבורא.
וכלי זו הנקרא עמ"נ להשפיע, אנו מתיחסים להתחתון, משום שהתחתון עשה זה לתקן את עצמו, היות שהוא רוצה להדמות לשורשו, וזהו כמו שלומדים שבעולם א"ס, הכלי מלכות קבלה את האור בכלי דאור ישר, היינו בהכלי שבא מצד העליון, משא"כ כלי דאור חוזר, הוא כלי שהתחתון צריך לעשות זאת.
ולאחר שנעשה התיקון הזה, שיקבלו רק בכלים דאו"ח נמשך מזה כל כך רבוי עולמות והרבה מדרגות היות שהכלי זו נמשך מצד התחתון, אין הכלי הזו יכולה להגמר בפעם אחת, אלא בזה אחר זה כפי כוחות של התחתונים, לכן היות שנעשה רבוי כלים לכן גם האורות נחלקים להרבה מדרגות, משא"כ בזמן שהיה מאיר בהכלי מה שאנו מתיחסים להבורא, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, הכלי הזו הבורא ברא אותה בפעם אחת בשלימות, וממילא היה אור אחד פשוט בלי הבחן מדרגות.
וזה כמ"ש בעץ החיים מובא בתע"ס (דף א) וז"ל, דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, וכו', אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא א"ס, עכ"ל. והטעם הוא כנ"ל היות שכלי זו שאנו מתיחסים להבורא, הוא נגמרו בתכלית השלמות, לכן קבלו אור אחד בלי הבחן מדרגות, משא"כ הכלי שאנו מתיחסים להתחתון אינה יכולה להגמר בפעם אחת, אלא שכל העבודה שאנו צריכים להתיגע הוא רק דבר אחד, ולא יותר, שהוא לעשות כלי המכונה או"ח, שפירושו הוא, שכל מה שהתחתון רוצה לקבל טוב ועונג מהבורא, הוא מטעם שרוצה להשפיע להבורא, שזה נקרא או"ח, והיות בזמן שהתחתון בא לידי הכרה שאין לו שום רצון וחשק לקבל לעצמו, אלא שהוא רוצה להנות להבורא, אז הוא עושה חשבון לראות מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה, אז הוא רואה רק דבר אחד, הוא יכול לתת שמזה הבורא יהנה.
היות שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, ומשום זה הוא אומר אני רוצה לקבל טוב ועונג, משום שאני רוצה לעשות נחת רוח להבורא, וכל מה שהוא יכול לקבל יותר שפע, היינו שמהשפע שהוא מקבל הוא מרגיש תענוג הגדול ביותר, בטח שהבורא נהנה מזה ביותר, וזה דומה לאדם שהזמין אליו אדם חשוב, והוא ובני ביתו היה מתיגעים כל היום וכל הלילה בכדי שהאורח החשוב יהנה מהמאכלים, וכשהאורח אכל את הסעודה הזו שעלה לו בהרבה יגיעה והכל עשה בכדי שהאורח יהנה ממנה, ולבסוף הסעודה הוא שואל מהאורח מה אתה אומר להסעודה שלנו, אם פעם היה טועם טעם כזה מסעודות שאכל בחיים שלו, אז הוא משיב לו אני אגיד לך האמת, לי לא חשוב מה שאני אוכל אני אף פעם לא הייתי עושה חשבון מהתענוג שאני יכול להוציא מהמאכלים, אי לזאת לא חשוב לי אם אתה היה עושה סעודה יותר פשוטה, היות שאני שומע ממך, שאתה השקעת בה הרבה יגיעה.
ובטח שהבעל בית בזמן ששומע זאת, איזה הנאה יש לו מזה שנתן לו סעודה גדולה, והנמשל בזה הוא, אם האדם מקבל טוב ועונג מהבורא, מטעם שרוצה להנות להבורא, בזה שעוזר לו להוציא לפועל את מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, והוא אומר שאין לו שום הנאה מהטוב והעונג שקבל מהבורא, אם כן איזה נחת רוח הוא גורם להבורא בזה שאומר שבהטוב והעונג שלו, הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אלא אצלו הכל שוה.
נמצא לפי"ז אם האדם יכול להשתדל להגביר כל פעם את מה שמקבל מהבורא, ולהחשיב את מתנת המלך יש בזה סיבה שיכול לומר להבורא אני מקבל הנאה גדולה ממך, משום שאני יודע שרק עם זה, אני יכול להנות אותך, ומשום זה אני רוצה להרבות בקבלת תענוגים.
אולם יש לזכור, לאחר חטא דעה"ד שחטא אדה"ר, נעשה האדם מבחינת עפר, שהיא בחינת מקבל בעל מנת לקבל, וזה נמשך מעולמות אבי"ע דטומאה, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ה). ומוטל על האדם בסגולת תו"מ לקבל כוחות מלמעלה שיהיה בידו רצון להשפיע, שזה נקרא בחינת ישראל, היינו ישר-אל זאת אומרת כל מחשבותיו ורצונותיו, הם רק לעשות נ"ר להקב"ה, משא"כ אם עדיין אין לו הרצון הזה נבחן האדם שהוא בגלות בין אומה"ע שמשעבדין אותו לעבוד רק עבור אהבה עצמית, שזה נקרא מקבל בעמ"נ לקבל שזהו שייך להקליפות ולא לקדושה, כמ"ש "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'", שפירושו כמו שה' הוא רק להשפיע, כמו"כ אתם תהיו כל כוונתכם רק להשפיע, משא"כ היפך זה, היינו שאין כוונתו בעמ"נ להשפיע, זה נקרא ההיפך מבחינת ישראל, אלא זה נקרא ישר - לאומה"ע, היות שהם בהופכיות הצורה, מהבורא שהוא רצונו רק להשפיע.
משא"כ אם במקום הזה שורה בחינת ישר-אל שהוא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו שאין שם רשות אחר, במקום הזה בא השראת השכינה, כמ"ש בכל מקום אשר אני אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, שהפירוש הוא, שה' אומר אם אני יכול להגיד שמקום הזה שורה רק שמי, ואין רשות של הנברא עליה, משום שהתחתון רוצה רק להשפיע לה', אז אבוא אליך וברכתיך, היינו שעל המקום הזה אני משרה את שכנתי, ובזה נבין מה ששאלנו על מה שהזה"ק אומר שבכל משום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם שמשמע שאין צריך מקום מיוחד, ואח"כ אומר כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם משמע שדווקא במקום מקדש, ולא בכל מקום.
ויש לפרש, זה שאומר שבכל מקום שהם שורים, כוונתו בכל מקום שהם, היינו ישר-אל, שורים שם. שהפירוש של ישר-אל הוא ישר-אל, שהם נמצאים בבחינת השתוות הצורה לאל, היינו כמו שהקב"ה הוא משפיע חסד, כן הם רוצים רק להשפיע לה', וכיון שיש השתוות הצורה בשיעור זה נעבר הצמצום לכן שורה במקום הזה השכינה וזה נקרא ועשו לי מקדש, היינו כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה', נמצא לפי"ז שבחינת ישראל, ובחינת ועשו לי מקדש הם דבר אחד, זאת אומרת מה שאומר ועשו לי מקדש, שזהו הכנה ועבודה גדולה, לעשות את המקום שהוא הרצון, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל שמקום ברוחני נקרא רצון, היינו רצון דקדושה שהוא בעמ"נ להשפיע נ"ר להבורא, זהו נקרא בחינת ישראל, כנ"ל ישר-אל.
עכשיו נבאר השאלה הב', מהו השאלה ששואל מדוע באתי ואין איש, בטח שאם הוא אומר שהשכינה מתקדמת ובאה לביהכ"נ בטח שעדיין אין איש, א"כ מהו שאומר מדוע, אין איש.
אולם מקודם צריכים להבין מה זה איש, ויש לפרש, שאיש נקרא כמ"ש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', היינו שיש בחינת איש, ובחינת בהמה, כי בהמה נקראת, מי שמושקע באהבה עצמית, ועושה מעשה בהמה, נמצא שהפירוש יהיה, מדוע באתי, היינו שהתקדמתי לבוא לפניכם, אבל גם זה צריך פירוש היינו, מה שייך לומר שהקב"ה התקדם ובא לביהכ"נ, הלא מלא כל הארץ כבודו, א"כ מהו הפירוש שהקב"ה בא לביהכ"נ, לפני האנשים המתפללים, ויש לפרש שהוא ע"ד שאמר אאמו"ר זצ"ל, פשט על מה שכתוב טרם יקראו ואני אענה, שהכוונה הוא, זה שהאדם הולך להתפלל, זה בא ממה שאני נתתי לו מחשבה ורצון ללכת להתפלל. ולפי"ז יהיה הפירוש אני התקדמתי לבא לביהכ"נ, זאת אומרת אני נתתי לבוא לביהכ"נ להיות איש, ולבסוף אני מוציא אותו בביהכ"נ ומתפלל על אהבה עצמית כמו בהמה, נמצא מה שאומר מדוע באתי, יהיה הפירוש מדוע נתתי לו רצון ללכת לביהכ"נ, בכדי שיתפלל על עניני קדושה שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף אין איש אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה.
ועתה נבאר מה ששאלנו, בזה שאומר וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בביהכ"נ בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם, ושאלנו האם צריכים שאף אחד לא יכנס בביהכ"נ עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה, ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם בפעם אחת עשה אותו הקב"ה". וכו' וגם הראיה בעצמו יש להבין.
אמנם בכדי לפרש זה צריכים קודם כל, להבין למה דוקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בביהכ"נ אחרת משמע, אין השכינה יכולה לשרות שם, ונותן טעם שאין עדה פחות מעשרה, וגם זה יש להבין מדוע דוקא עשרה לא פחות ולא יותר היינו שאם יש שם תשע אנשים לא נקרא עדה, ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום, כמו שאומרים בענין עדות, תרי כמאה ומאה כתרי (שבועות דף מב) אלא דווקא עשר, כמשרז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט).
ידוע שמלכות נקראת עשירי, גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת ג"כ בשם ספירת המלכות, שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליונה, והיא נקראת רצון לקבל, וכל הנבראים נמשכים רק ממנה, ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים, נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל אין אור שלא יהיה בו ע"ס לכן לא נקרא בגשמיות עדה שיהא ניכר לדבר חשוב אם אין שם עשרה אנשים לדוגמת למדרגות עליונות.
ועתה נוכל להבין את ענין עשרה שהקב"ה שואל מדוע באתי ואין איש, הכוונה, איש ולא בהמה, כנ"ל. שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק שכינתא בעפרא, א"כ יהיה הפירוש ואם הקב"ה לא מוציא שם עשרה, זאת אומרת אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לביהכ"נ ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת עשרה שהיא ספירת העשירי ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוציא שכולם מתפללים על דברים ששיך לבהמות ולא לאנשים.
ועל דרך זה יש לפרש מה שאומר וצריכים שיהא נמצאים כולם בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, יש לפרש שצריכים שהקבלת מלכות שמים יהיה בבת אחת, ולא שיאמר היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בביהכ"נ, ואח"כ כשאני הולך הביתה אני רוצה להנות מאהבה עצמית, זאת אומרת הוא אומר שהוא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע, קצת מזמנו, ולא לתת כל הזמן שלו רק בשביל כבוד שמים, אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו, עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבהיכ"נ, וזה יכולים לפרש שכונתם הוא שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בביהכ"נ בבת אחת, ולא יבואו קצת קצתם, שהפירוש הוא שלא יגיד עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים ואח"כ עוד קצת, אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריך להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת, ומחר קצת.
אי לזאת אם הקבלת עול מלכות שמים הוא על דבר שלם, לכן הגם שיורד אח"כ ממדרגתו, והיות שהקבלה שלו היה בבחינת שלימות, הנקרא עשרה בבת אחת, שאחת יהיה פירושו על כל החיים שלו, מצטרפת פרוטה פרוטה לחשבון גדול, עד שזוכה לבחינת אמונה שהוא מלכות שמים בקביעות משא"כ בעת הקבלת מלכות שמים היה רק במקצת היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות נמצא שדבר זה אין לו שלימות, א"כ איך שיצטרף זה לזה, לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות.
אי לזאת בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים הוא צריך לראות שיהיה דבר שלם, וזה שאומר "שיהיו נמצאים בביהכ"נ בבת אחת, שפירושו אחת ולתמיד, היינו שהוא רוצה שהקבלת מלכות שמים יהיה לנצחיות.