תוכן

ב"ה ב' חשון תרצ"ג, מפי אדמו"ר מהרי"ל שליט"א יפו
העיקר הוא העבודה, ולא להתחשב כלל עם הגוף, אם מרגיש הוא תענוג בעבודה אם לא. כי אם לנגד עיניו צריך לעמוד ענין השעשועים והנחת רוח שיש להקב"ה מהעבודה: יותר עבודה - יותר נחת רוח.
כי בכלל אין לדעת מהות השגות הרוחניות, שאפילו בעלי המדרגות הגדולות כל עוד שלא גמרו את כל התיקון הצריך, אין הם יודעים ומכירים את מהות הרוחניות. ואיך אפשר שיהיה הגוף המורה דרך לזה, שההתחשבות עם הדביקות יהיה רק אז – כשיש תענוג להגוף?
האמת היא - כי בהדביקות האמיתית יש תענוג עצום להגוף. אבל לתענוג הגוף אין בכלל שום נתינת לב, בדרך משל - כשאיש אחד מרויח סכום עצום, שוכח הוא לגמרי מעסקי וצרכי הגוף. כן בכי האי גוונא - תענוג הדביקות משכיח לגמרי את הגוף.
והדביקות האמיתית נוגעת ממש להגוף, כי היא אתדבקותא גופא בגופא. אם אמנם שההשגות הם ענינים שכליים למעלה מן דעת אנוש, אבל הדבקות היא התפשטות האור והשפעת השכינה הק' בתוך לב האדם ממש, ובכל הגוף, כמו גופא בגופא. והכל הוא בהאמונה השלימה, שהאמונה היא היסוד, והוא הכלי אשר על ידו מתלבש האור בהגוף ממש. ואם שאין אנו מבינים את זאת, אבל כך היא המציאות. והיא למעלה מן הדעת. ודביקות זו היא בבחינת חוש המישוש, שכמו שחוש המישוש הוא מבורר יותר ויותר משאר כל החושים, כן הדביקות נוגעת בפועל ממש להאדם. אבל האדם מרגיש אותו ואת עצמו, ומרגיש הדביקות בה', ואינו בבחי' ביטול כנר לפני האבוקה, אלא הוא בבחינת עצמו, ובכל זאת הוא דבוק בה', ולכן נקרא דביקות גופא בגופא, ואף שהוא ענין הפכיות, ודווקא ע"י ההפכיות הלזה שורה הדביקות. ה) וכמו שחוש המישוש הוא דווקא על ידי ההפכיות, היינו שמנקש באצבע להרגיש אם רך הוא הדבר או קשה, וההרגש הוא מפני ההפכיות שביניהם, וכמו חוש הטעם שרק ההפכיות שבין שני המאכלים הוא הרגש שינוי הטעמים, כן גם ההפכיות שבאדם מרגיש את טעם הדביקות.
ולכן אהב יצחק את עשיו ולא את יעקב, כי יעקב אבינו ע"ה היה איש תם יושב אהלים, ולא היתה בו שום בחי' הפכיות. אבל עשיו היה איש שעיר, אשר השערות מורות ההפכיות שבאדם. ולכן היה ראש עשיו מהקדושה, וכמו"ש בזוה"ק: רישיה דעשיו בעטפיה דיעקב, אבל הגוף לא היה מהקדושה. ולכן אהבו יצחק "כי ציד בפיו", שהוא בהראש. וכמו"ש חז"ל על פסוק "יכרסמנה חזיר מיער" - זה עשיו, שנמשל לחזיר, אשר יש בו סימן טהרה אחד, והוא מעלה גרה שבראש. ולכן העין (מיער) תלויה כי עתיד להטהר. וכאשר הלבישה רבקה את יעקב באדרת שער על חלקת צואריו שהוא בגרון, אמר יצחק אבינו ע"ה כי עתה ראוי הוא לחול עליו הברכה, וברכו יצחק, ולכן אמר יצחק: "גשה נא ואמשך", שהוא בחי' חוש המישוש.
וכל זה אמור בענין הדביקות שהוא גופא בגופא, אבל בגמר התיקון הוא ביטול לגמרי. ולכן אמר דוד בן ישי: "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". דוד הוא כמו דאבד, בן ישי - שיש בו כל הישות. ואמר: "כי אבי ואמי עזבוני", כי אף שהאדם יתטהר ויתקדש, אבל נשארת בו הבחינה האחרונה, היינו בחי' אביו ואמו שהיא הנקודה הישות שבו, שהלא הוא העובד. אבל דוד המלך עליו השלום הוא היה אבוד לגמרי, הוא נתבטל כליל, ועזב אפילו בחי' אביו ואימו, אבל "וה' יאספני", כי העבודה הגדולה ממשיך בתוכו קדושת שם הוי"ה, והוא נאסף לגמרי אל מקורו, אל ה'.