תוכן

אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ (ע"ז י"ט). וי"ל מדוע הוא לומד דוקא במקום שלבו חפץ. ולפי הכלל הזה יוצא שא"א ללמד למי שהוא דברי מוסר אם האדם לומד דוקא במקום שהוא רוצה. והיות שאין אדם רוצה לשמוע דברי מוסר, א"כ איך אפשר לומר לחבירו מוסר. וכמו"כ יש להבין משחז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט). ולפי"ז איך אפשר לאדם שיתקן מעשיו, הלא אף פעם לא יראה שמעשיו מקולקלים וצריכים לתיקון. ולפי"ז צריך האדם להשאר תמיד בקלקול.
והענין הוא, שזה ידוע שהאדם נברא בטבע שירצה אך להנות א"ע. לכן כל מה שהוא לומד, הוא רוצה ללמוד מזה דרך ואופן איך שיוכל להנות. לכן אם האדם רוצה להנות, ממילא לא ילמד דברים אחרים מה שלבו רוצה, כי זהו הטבע שלו. לכן מי שרוצה להתקרב לה' ושיוכל ללמוד דברים המראים אופנים איך להשפיע לה', הוא צריך להתפלל לה' שיתן לו לב אחר, כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים וכו'. היינו, כשיהי' לב אחר, שהרצון שבלב יהי' רצון להשפיע, אז כל מה שילמד אז יראה אופנים ודברים שמראים אך ורק להשפיע לה'. אבל כנגד הלב לא יראה אף פעם. וע"ז נאמר, והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר וכו'.
וכמ"כ אין האדם מסוגל לראות חובה לעצמו, כי הוא לומד במקום שלבו חפץ. והואיל שהלב רוצה להנות, וממה שחוב להאדם, אין האדם נהנה, ומשום זה אף פעם לא יראה חוב לעצמו.
ואין עצה אחרת אלא להתפלל לה', שיתן לו לב אחר, היינו שיבין האדם שאין דבר יותר טוב להאדם ממה שיתן נחת רוח לה'. ואז תהיה לו מציאות לראות את החובה לעצמו, שזהו דוקא כשיבין שאם הוא רואה את החוב, מזה תצמח לו זכות לעצמו, משום שיהי' לו מקום לתיקון, אחרת הוא ישאר עם כל החסרונות. נמצא שהחוב זכות הוא לו. אז תהי' מציאות למצוא את החוב, משא"כ מי שאינו עובד בתיקונים אף פעם לא יראה חוב.