תוכן

ב"ה נמשיך מיום ג' עד שנתלו המאורות בד' שלח כ"ג סיון אפר"ת
כתיב (חבקוק ב' ד'): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", זה שנאמר (ישעיהו נ"ו א'): "כֹּה אָמַר הוי"ה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".
פירש: הנה "צדיק" הוא "יסוד חי" שעליו עומד העולם, והוא תמיד משפיע לאדם "חיות", והוא ענין התעוררות "העליון על התחתון" שהוא האדם, להדבק בו, וקורא לו תמיד באהבה. אמנם כל עוד שאין לו זוגתו הראויה לו שהיא "אמונה", ענין דביקות אדם בה', ולב האדם לא נראה לו להבנות על יסוד זה. אז נקרא "יסוד" "משפיע ואורו משפיע", בשביל ששפע שרוצה להשפיע אינו מוצא מקום מוכן להנתן בתוכו, ושישאר תמיד בקביעות, ולכן חוזר לאחור. וזה שכתיב "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". היינו שאין איש שירצה לשים על לבו חפץ הזה, ולדבק עצמו "בצדיק", ושיהיה מקום מוכן בלבו ומזומן תמיד להשפיע.
אמנם האיש שרוצה להיות "זווגת הצדיק", ולהיות "אמונתו" כלי להשפיע, ומשים בלבו "אמונה" זו, כדי להיות מחובר עם "הצדיק", נקרא הוא בעצמו "צדיק תחתון", בשביל שבאמונה זו הוא משפיע נ"ר לבורא ית', ועל זה כתיב "שמחו צדיקים בה'".
אמנם עוד לא נקרא "צדיק" אחד ממש, כי עוד לא צדקו יחדיו ב"יחוד אחד", כי אם נראה שיש שני צדיקים "עליון ותחתון", וכלי אמונה באמצע להריק השפע מזה אל זה – העליון בתחתון, ותחתון בעליון, בהתעוררות מזה אל זה. ובאיזה דבר נעשה יחוד ממש? "באמת". כי אנו רואים בעת שאדם הולך, שאם ממהר במרוצתו בקלות הליכתו, ונושא רגליו בחפזון מן הארץ, אינו יכול ליתן עינו על שום צד, לא לימין ולא לשמאל, שלא להטות עצמו אף בנגיעה מחמת מהירות ריצתו וחפצו להגיע למקום שרוצה. וממילא אם אינו מביט בעינו היטב יכולים להולד מזה שני דברים: כי יכול להיות שמונחת תחת רגליו או בצדו מציאה גדולה ואבן יקרה, ואין אכפת לו. או יתד יוצאת מן הדופן, ונקרעים מלבושיו בחפזונו, וגם זה לא אכפת לו, בשביל שהוא טרוד ברגליו להנשא במהירותו ובמרוצתו, ואין לו זמן להביט בעינו. אבל אם מביט ברגליו, ושומר אותן שלא להכשל בשום דבר, ואל יאחז בסבך בקרניו ולקרוע מלבושיו מאיזה יתד, וממילא אינו ממהר לרוץ, ושומר בעיניו ומעכב אותן לבל יחפזו ללכת מהר, כי אם רגל לרגל יעמוד, ולאט יתהלך, בזה יכול להיות שימצא מציאה ואבן יקרה מתחת רגליו, וגם לבל יכשל בשום רע, בזה שמביט היטב שלא לנטות עצמו לא לימין ולא לשמאל. ונמצא מכל זה, שמחמת עיכוב שמעכב את רגליו להלך באמצע ממש, יכול ליתן עינו על כל פרט ופרט שמונחים בכל צדו.
וכן מובן מזה פסוק הנ"ל – "שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט", כי בחי' "אמת" היא באמצע הדרך ממש, ובזה ששומר את "האמת", שטובל את רגליו בתוכו ולהלך בו "באמת" הזה, ומדבק עצמו בו ביחודו היטב, נמצא שבזה בעצמו לא יכשל לעצמו כלום, בשביל שבחי' "אמת" נקראת "משפט", כי היא השופטת את האדם המדבק עצמו בה, שלא להטות לשום צד מצדדין.
ובזה "עֲשׂוּ צְדָקָה", כי אם אדם מדבק עצמו עם "האמת" ביחוד ממש, נגלית לעיניו "הצדקה" כולה, שנעשה צדיק אחד ולא שני צדיקים. וגם בזה שאינו נופל לשום צד, ולא שום נגיעה ונטיה מחמת האמת שמדבק בה, יכול לעיין על כל פרט ופרט ורשימה שיש בין שני צדיו, כי "האמת" אוחז אותו שלא יפול, והולך בה בעצמה ממש ונעשה אחד.
וזה שכתיב "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא", היינו מחמת קריבה שברגליו, שעיכב אותן, ונשמר מכשל, באה "ישועה לה'" "וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת", כמו"ש: "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", בשביל שנעשה אחד ממש והבן. ממילא נקרא צדיק אחד, ולכן "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", כי נעשה חתיכה אחת של "אמת", מחמת דיבוקו בה.
וזה שאמרו חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", היינו בשביל הזכירה שזוכר תמיד אמונתו במשך הזמן, שומר את רגליו לבל יהלך בחפזון, כי רוצה להיות נמצא דבוק עם האמת הפנימי השופט, "שהוא אבן יקרה", וגם לבל יכשל משום דבר, עד שבזה יכולים לומר עליו שהוא "אחד". ולשון "נאמרו" הוא על רבים, היינו שנאמרו על "אדם" ועל "אמת", שהם "דבר אחד ממש", והבן.