תוכן

יא) והנה מה שמסרה רחל לאחותה, הוא אותיות א"י מאדני, ונשאר בה דן, ולכן אמרה רחל דנני אלהים, ותקרא את שמו דן. ולכן נאמר לקין א"י הבל אחיך, שפגם בא"י דלאה, ולכן היה בשם שמאי ב' אותיות אלו, שהיה מבחינת לאה. וזהו שמאי: ש"ם א"י, כי לעולם שם הוא בחינת (נוקבא) ומה תעשה לשמך הגדול, וא"י (דאדנ"י) שבלאה כנזכר. והלל היה מבחינת רחל, שכן עולה הל"ל ס"ה כמנין אדנ"י שברחל. והנה ב"ש וב"ה נחלקו בזה הפסוק, דב"ש דרש גם שניהם, לרבות שינויהם. וב"ה דרשו, הם תועבה, ולא שינויהם, כי כל א' דיבר כפי בחינה שהוא נאחז בו. כי שמאי שהיה מבחינת לאה, ששם הדין יותר קשה, והקליפה יותר קשה, שהוא במקום חסדים המכוסים, ולכן אמר כי גם שינויהם של הקליפה תועבה, כי לכן דרש גם לרבות, כי ידוע שריבוי בנוקבא, יען שעיקרה רבוי, כי בתחלה נברא אדם, ואח"כ לקח צלעו וריבבה, ומשם נברא הנוקבא, ולכן אתי"ן וגמי"ן שהם הריבוים בנוקבא, אלא שגם הוא בלאה, ואת הוא ברחל, כי א"ת הוא כ"ב אתוין, מא' עד ת', וזהו א"ת. כי א"ת וג"ם, עולה ס"ה, כמו שם אדני דנוקבא, כי א"ת הם כ"ב אתוון כנזכר, ועם הג"ם הרי ס"ה. והא"ת שהוא כ"ב נשאר ברחל, וגם נשאר בלאה. לכן הלל שהיה מבחי' רחל, שלא היה בה דין הקשה כמו בלאה, כי היא במקום חסדים המגולים, אמר הם תועבה, ואין שינויהם תועבה, כי אין הקליפה כ"כ קשה לתעב גם השינוי. נמצא כי לפי מקומו שהוא נאחז, כן ראוי להיות, לכן אמת גם לב"ה קשיא, שאינו מבחי' שהוא נאחז בו, כי גם הוא בלאה. וז"ש כי אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים, כי כל אחד ואחד דיבר אמת לפי מקומו, אלא שההלכה הוא לפי הזמן (וזה נזכר בתרגום יונתן).