זהר

תתצב) מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז, אשתארו שאר יומין, דאינון חמישי רביעי שלישי, וסימן, חר"ש את חרשי האדמה, ולית לון תקונא בהדן, ולא לעלמין. ואי תימא בוז יבוזו לו כתיב. התם כי לא בזה ולא שקץ ענות.

פירוש הסולם

תתצב) מים דלהון אתפליגו וכו': ומפרש דבריו, מים שלהם, של סמא"ל והס"א והאומות, נתחלקו בימים בו"ז, נשארו שאר ימים, שהם שלישי רביעי חמישי, שאין בהם ניסוך המים, והסימן הוא חרש את חרשי האדמה, אשר חרש הוא ראשי תיבות חמישי רביעי שלישי, שבאותם הימים אין ניסוך המים. ואין להם תקון עמנו, ולא לעולם. כי כמו שאין להם תקון בימים חר"ש, כן לא יהיה להם תקון לעולם. ואם תאמר, בוז יבוזו לו כתוב, ולפי הנ"ל היה צריך לומר בוז לא יבוזו לו, דהיינו שאינם רוצים בבו"ז, שהוא הון של סמאל. ומשיב, שכתוב שם כי לא בזה וגו'. פי', שזהו רמז שישראל אינם רוצים לותר על אהבה בשביל הארת ניסוך המים שבבו"ז, שהוא הון הס"א, דהיינו שיש לסטרא אחרא חלק בהם. ויבוזו לו, אינו סובב על האור שבבוז, אלא כפשוטו שהם מבזים לו.
ופירוש הכתוב הוא. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, היינו מימי החכמה שעליהם כתוב ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. ואע"פ שהם חכמה אינם מכבים את החסדים הנקראים אהבה. וכמו כן, ונהרות לא ישטפוה, היינו נחלי אפרסמון, אע"פ שיש בהם הארת חכמה, עכ"ז אינם שוטפים את האהבה, דהיינו שאין ממעטים את החסדים. אבל אם יתן איש, שזה סמאל, את כל הון ביתו דהיינו כל האורות שיש לו באהבה, שתמורת ביטול האהבה, יתן לנו אורות ניסוך המים שבימים בוז, כי הארת המים שבבו"ז מתמעטת והולכת, וזה יורה שממעט האהבה, דהיינו החסדים, כי החכמה שיש בה חלק לסטרא אחרא, ממעטת תמיד החסדים, נמצא שהארת חכמה שלו מכבה את האהבה, עד שהחכמה תשאר בלי חסדים. ואז גם הארת החכמה נכבית כי אינה יכולה להאיר בלי חסדים (כנ"ל ב"א דף מ"ז אות ל"ד ד"ה נפק) וע"כ יבוזו לו. משא"כ הארת החכמה שישראל מקבלים, אין מכבים את החסדים שה"ס אהבה.