זהר

תתמט) ומהאי רוחא בישא, תליין כמה גרדינין אחרנין, דאינון ממנן לאחדא מלה בישא, או מלה טנופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מלין קדישין. ווי לון, ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאלין גרדינין אחרנין לשלטאה, למפגם אתר קדישא. ווי לון בהאי עלמא, ווי לון לעלמא דאתי. בגין, דאלין רוחין מסאבין, נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא, אקדימו אלין רוחי מסאבי, ונטלי ההיא מלה מסאבא, ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה ב"נ, וכביכול תשש חילא קדישא.

פירוש הסולם

תתמט) ומהאי רוחא בישא וכו': ומרוח הרע הזה, תלוים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף, שהאדם מוציא מפיו, ואח"כ מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא, כי אלו רוחות הטומאה לוקחים דבר טומאה הזה שהוציא מפיו, וכשהאדם מוציא אח"כ מפיו דבר קדישה, מקדימים אלו רוחות הטומאה, ולוקחים דבר טומאה ההוא ומטמאים את דבר קדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה, בדבר הקדושה, וכביכול חלש כח הקדושה.
פירוש. שמפרש איך הקליפות מתאחזות בהארת ישסו"ת בחטא האדם. ואומר, כיון שהאדם פגם ונפגם מדינין של המלכות, ונדחה מהיכל המלכות ע"י טהריאל (כנ"ל אות תפ"ג), שזה נבחן שהוציא דבר טומאה מפיו, ומטרם שנטהר מטומאתו, המשיך מהארת ישסו"ת, אז לוקחים החצונים הפגם שהאדם פגם במלכות ועולים ופוגמים עמה גם הארות ישסו"ת, וז"ש נטלין האי מלה מסאבא, דהיינו הפגם שהאדם פגם בדינין דמלכות, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא, דהיינו שהמשיך מהארת ישסו"ת, ואע"פ שבו לא פגם האדם כלום והוא קדוש. ונטלי ההוא מלה מסאבי ומסאבי לההיא מלה קדישא, שלוקחים ומעבירים הפגם שפגם האדם במלכות למקום קדוש של ישסו"ת, ונאחזות הקליפות, כביכול, גם בהארת ישסו"ת.