זהר

תתמח) לגו מן דא, אית חד רוחא אחרא מסאבא, דאיהו עלאה על כלא. ודא קיימא על כל היכלא דא, וכלהו נטלי בגיניה, והאי אקרי גמגימ"א. האי הוא סומקא כוורדא, איהו קאים לאבאשא תדיר, דהא כד צלותא דב"נ אתדחיא, ולא זכי בה ההוא ב"נ, האי רוחא קיימא, וסלקא ואשתתף ברוחא מסאבא עלאה על כלא, ואסטי לעילא, ואדכיר חובוי דבר נש קמי קב"ה, וסימניך ויבא ג"ם השט"ן בתוכם, ולא כתיב ויבא השטן אלא גם.

פירוש הסולם

תתמח) לגו מן דא וכו': לפנים מן רוח הזה פתות, יש רוח הטומאה אחר, שהוא עליון על כולם. והוא עומד על כל היכל הזה, וכולם נוסעים בכחו, והוא נקרא גמגימ"א. זה הוא אדום כורד, הוא עומד להרע תמיד. וכשתפלתו של אדם נדחה והאדם אינו זוכה בה עומד רוח הזה, גמגימא, ועולה ומשתתף ברוח הטומאה העליון על כולם, שהוא השטן, ומשטין למעלה, ומזכיר עונותיו של האדם לפני הקב"ה. וסימנך ויבא גם השטן בתוכם. שלא כתוב, ויבא השטן, אלא גם השטן, והיינו הרוח גמגימא, שנשתתף עם השטן להשטין.
פירוש. ב' רוחות הראשונים, שהם דומ"ה ופתו"ת, היו ממדת הדין הקשה שבמלכות, שנקראת מנעולא, ורוח הזה גמגימ"א, הוא מתאחז בהארת הבינה, דהיינו ישסו"ת, כי בחטא התחתונים עולה המלכות לבינה, שעל ידי זה מתעלים הקליפות ונאחזות בהמלכות שבמקום בינה. וע"כ נקרא גמגימא, משום שמביא גמגום, דהיינו בלתי בהירות בהארת ישסו"ת. וז"ש, דאיהו עלאה על כלא, כי משום שהולך להתאחז בהארת ישסו"ת נמצא שהוא למעלה מדומה ופתות, שהם מבחינת הדינים של המלכות עצמה.