זהר

תתיא) ואוף הכי אית רזא אחרא, חיי המלך, חכמה. הה"ד החכמה תחיה בעליה. כל הנודר ביהוה, דאיהו תפארת. כאילו נודר בחכמה, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, חיי המלך. וכל הנשבע באדני, כאילו נשבע במלך עצמו. עצמו דא אימא עלאה, כאילו נשבע בה, דאיהי עצם השמים לטוהר. מסטרא דחסד, עצם מעצמי. ובשר מבשרי, מסטרא דגבורה, דא מלכות. ובחכמה דאיהי חיי תפארת, איהו סליק לאתקרי אדם, הה"ד כתפארת אדם.

פירוש הסולם

תתיא) ואוף הכי אית וכו': ואף כך, יש סוד אחר, חיי המלך הם חכמה, ז"ש החכמה תחיה בעליה. לפיכך, כל הנודר בהויה, שהוא תפארת, הוא כאלו נדר בחכמה דז"א, שהוא הויה במילוי אלפין כזה, יוד הא ואו הא, שהוא חיי המלך, שהוא חיי ז"א. וכל הנשבע באדני, היא כאלו נשבע במלך עצמו. היינו, כי עצמו, היא אמא עליונה, דהיינו בינה, שדומה כאלו נשבע בה, שהיא עצם השמים לטהר. שהם המוחין של המלכות. כי מצד החסד נקראת המלכות עצם מעצמי. ומצד הגבורה נקראת המלכות ובשר מבשרי. ובחכמה שהיא חיי התפארת, דהיינו המוחין שלו, הוא, תפארת, עולה להקרא אדם, שהוא בגימטריא מ"ה כהויה במילוי אלפין הנ"ל, ז"ש, כתפארת אדם. כי תפארת נקרא אדם בזמן שיש לו המוחין דחכמה. שה"ס, שנקרא בהויה דאלפין שבגי' מ"ה.