זהר

תשפו) איהי קראה, וישראל מצפצפן בהדה, וקראן אוף הכי. ועל דא אינון אתיין לגבייהו, ואחדי בהו. בגין כך אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם. מקראי קדש, בצפצופא דלהון, ובההוא צפרא קדישא קדש, דקרא לון.

פירוש הסולם

תשפו) איהי קראה וישראל וכו': היא קראה, לחג"ת נה"י, וישראל מצפצפים עמה, ואף הם קוראים, וע"כ המה באים אליהם ומתאחדים בהם. משום זה כתוב, אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם. מקראי קדש, היינו על שם הצפצוף שלהם, ועל שם אותה הצפור הקדושה, שהיא קדש, הקורא אותם.
ביאור המאמר. כי סו"ה והאם רובצת על הבנים, ה"ס הקטנות שאמא משפעת אל הבנים. כי תקון ראשון שהבינה מתקנת את זו"ן שהם חג"ת נהי"מ, הוא העלאת המלכות אליה. שה"ס הבאת הי' באור הבינה ונעשה אויר, שאז מתמעטת הבינה מכח המלכות לו"ק חסר ג"ר, ואחריה מתמעטות כן כל המדרגות וכולן מקבלות ו"ק חסר ג"ר, מחמת עלית המלכות לבינה של כל המדרגות. והשפעה זו נק' האם רובצת על הבנים. כי אם לא היו זו"ן מקבלים הקטנות הזו מן הבינה לא היו ראוים לקבל שום מוחין. (כמ"ש ב"א דף ז' ד"ה וכבר). וע"כ נבחן זה, שחג"ת נה"י דז"א, וכן המלכות עלו תחת כנפי הבינה, ומקבלים כך את הקטנות שלהם. אמנם בזמנים ומועדים צריכים ישראל בכח תפלותיהם ותענוג יו"ט, להוריד המלכות והו"ק דז"א מן כנפי הבינה, ולהמשיך להם מוחין דגדלות מן הבינה.
וז"ש (באות תש"פ) בחד צפרא דאשכחת בין גדפהא דאימא, דהיינו המלכות המקבלת הקטנות מאמא, המכונה גדפהא דאמא, בסוד המלכות שעלתה לבינה, דהיינו הי' שנכנסה באור הבינה. ונעשה אויר. (כנ"ל ויצא אות י"ז) והמשכת הג"ר מן הבינה למלכות, מכונה ציד. ויש ציד רע, שז"ס יודע ציד, שכתוב בעשו הרשע, משום שהיה ממשיך הג"ר דשמאל, שאסור להמשיכם. אבל ישראל יודעים לצוד ציד טוב. שה"ס להמשיך ו"ק דחכמה המיוחדים בימין בחסדים ע"י קו האמצעי. וז"ש, וישראל ידעי למיצד צידא טבא רבא ויקירא, כי הציד של ישראל ה"ס צידה טבא, ולא ציד רע מלא דינים כעשו, והוא רבא ויקירא, דהיינו שהוא מוחין דגדלות היקרים. והוא ע"י יחוד שמאל וימין בקו אמצעי, וע"י זווג ז"א ומלכות. וז"ש, מה עבדי וכו' מלחשו לגבה לחישו בתר לחישו, דהיינו שמעלים מיין נוקבין ע"י תפלותיהם להמשיך הארה עליונה להוציא הי' מאויר הבינה, ולהחזיר הג"ר לבינה, שתשפיע אותם אל המלכות, שתחילה יוצא הקו שמאל של הבינה בסוד נקודת השורק (כנ"ל ב"א ט"ו ד"ה ההיא) והמלכות מקבלת ממנו הארת החכמה דשמאל שנקראת ראש, וז"ש (באות תשפ"א) וההוא צפורא דחייש לאינון לחישין וכו' זקיף רישא, דהיינו שיוצאת מקטנות אמא, ומקבלת ג"ר דשמאל הנקרא ראש. וז"ש, ופרחת לגבייהו, ונפקת מתחות, גדפהא דאימא, שיצאה מקטנות אמא, אבל לגדלות ממש עוד לא באה, להיותה בג"ר דשמאל, שהן מוחין דאחורים. וז"ש, כיון דישראל נטלי לה, אתקיפו בה, ולחשין לה, וקשרין לה בקשורא דלא תפרח ותזיל, כלומר שהם מעלים מ"ן ע"י תפלותיהם, בכדי למעט אותה מג"ר דשמאל, ע"י הגילוי דמסך דחירק. וז"ש אתקיפו בה, שהמסך דחירק הוא קשר שהמלכות תתקשר תחת היסוד דז"א, שז"ש וקשרין לה בקשורא דלא תפרח ותזיל, שלא תוכל לפרוח מלשוב לבחינת ג"ר דשמאל, שישראל אין להם חלק שם. וז"ש מיד נטלי לה ישראל בההוא קשורא, ואיהי בעאת למפרח ולמיזל ולא יכילת למיזל לה, כי המסך דחירק ממעט הג"ר דשמאל, באפן שאינה יכולה עוד לשוב אליהם (כנ"ל לך י"ג ד"ה ונתבאר) וז"ש ולא יכילת למיזל לה.
ואחר זה שהמלכות נתמעטה עד לנקודה תחת היסוד, צריכים להעלותה להיכל או"א, שתבנה שם בנין חדש, שתהיה ראויה להזדווג עם ז"א פנים בפנים, שזסו"ה, ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'. וז"ש (באות תשפ"ב) ובעוד דחיא קשירא בידייהו, דהיינו בעוד שהיא במיעוטה, אינון מלחשין בקליהון וכו' דהיינו שמעלים מ"ן ע"י תפלותיהם, ופרחת לעילא דהיינו שעולה להיכל או"א להבנות מחדש, ונחתת, ויורדת, כשהוא בנויה ומתוקנת להתחבר עם ז"א פנים בפנים. וז"ש, וכל אינון בנין דתחות גדפי אמהון, דהיינו ו"ק דז"א, שהם חג"ת נה"י, שהיו מקבלים קטנות הבינה, הנקראת גדפי אמהון, כנ"ל, כיון דשמעי ההוא צפצפא דאחתהון ולחישו דההוא קלא, דהיינו קול תפלות ישראל, והשירה של המלכות, שה"ס המ"ן שהם מעלים לז"א, נפקי מתחות גדפהא דאמהון, יוצאים גם הם מקטנות דאמא, ופרחי לגבי ההוא צפורא, והם פורחים ומתחברים עם המלכות פנים בפנים. וישראל נטלי לון, שמקבלים המוחין דז"א ומלכות, ואחדי בהו, ומתאחדים בהם. ואלמלא ההוא צפורא דקא אחדי בקדמיתא אינון לא פרחי לגבייהו לעלמין. כי החסדים מקובלים מז"א. והחכמה מקובלת מן המלכות ביחוד (כנ"ל ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) וכל זמן שאין לישראל חכמה, נבחנים החסדים שמקבלים רק לבחינת ו"ק בלי ראש. ולפיכך מחויבים לקבל תחילה החכמה מן המלכות, ואח"כ יכולים לקבל החסדים דז"א שהם בחינת ג"ר. ונמצא שאלמלא ההוא צפורא דקא אחדי בקדמיתא, שאם לא היו מקבלים חכמה תחילה מצפור ההיא שהיא המלכות, אינון לא פרחי לגבייהו לעלמין, לא היו החג"ת נה"י דז"א פורחים לישראל לעולם. כי היו כך ו"ק בלי ראש.
ולא עוד, אלא מטרם שחג"ת נה"י דז"א מתיחדים עם המלכות, אין אפילו בהם עצמם בחינת חכמה, כי ז"א דבוק תמיד בג"ר דבינה, שהם חסדים מכוסים. ולפיכך אין הם נקראים מקראי קדש, אשר קדש פירושו ג"ר, אלא אחר שז"א מתיחד עם המלכות. וז"ש (באות תשפ"ה) ובגין דאיהי קדש, איהי קראה לכולהו ואתיין לגבה, דהיינו שחג"ת נה"י דז"א מתיחדין עמה, ובגין כך אקרון מקראי קדש, שמשום שמתיחדים עם המלכות הם נקראים מקראי קדש, דהיינו שיש בהם ג"ר כנ"ל.