זהר

תשעב) נהירו דנשמתא עלאה, סלקא לגו בגו, ונהיר לכלא. בגו דהאי נהירו, אעיל סתימו דמחשבה, דאיהו כליל כלא, ובגו לגו, בההוא רעו דמחשבה, אנהיר ואתבסם ותפיס ולא תפיס, וסלקא רעו דמחשבה לתפשא ביה, וכד האי סליק, נהירו דלתתא תפיס ביה.

פירוש הסולם

תשעב) נהירו דנשמתא עלאה וכו': ומפרש דבריו. אור הנשמה העליונה, שהיא בינה, עולה לפני ולפנים ומאיר לכל. בתוך אור הזה של הנשמה, נכנסת ומתלבשת מחשבה הסתומה שכוללת הכל, שהוא או"א עלאין אור החיה. ובפנימי פנימיות בתוך הרצון של המחשבה, שהוא או"א, מאיר ומתבשם ותופס ואינו תופס, היינו א"א, ועולה רצון המחשבה לתפוס בו בא"א, וכשזה עולה, כשאו"א עולה ומלביש לא"א, האור שלמטה, שהוא ישסו"ת, תופס בו בא"א.
פירוש. או"א עלאין, אע"פ שעולים לראש א"א, אינם תופסים בו, כלומר שאינם מקבלים ממנו חכמה, כי הי' אינה יוצאת מאויר שלהם לעולם. אלא ישסו"ת, שהם בחינת ז"ת דאו"א הם תופסים בא"א, שמקבלים ממנו חכמה, והי' יוצאת מאויר שלהם. (כנ"ל ב"א דף רנ"א ד"ה נחית, ע"ש), וז"ש וכד האי סליק, דהיינו כשאו"א עולים לראש א"א, נהירו דלתתא תפיס ביה, דהיינו הז"ת דאו"א שהם ישסו"ת תופסים בו, בא"א, שמקבלים ממנו חכמה. ולא או"א עצמם. כמבואר.