זהר

תשלא) א"ל אבא, והא כתיב לא תאכל עליו חמץ. א"ל, אסגי תבין יתירין ליקרא לקרבנא. אבל בקדמיתא בבקשה לא יאכל. אבל לבתר באזהרה, לא תאכלו, דהוא קשיא מתרווייהו. מחמצת מ"ט. בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ, דכר. מחמצת, נוקבא. רגליה יורדות מות, ברישא וסיפא דתיבה, תשכח לה. ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח, איהו אקדימת ליה מותא, ולינדע דמית הוא בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא.

פירוש הסולם

תשלא) א"ל, אבא והא וכו': אמר לו, אבי, הרי כתוב לא תאכל עליו חמץ. הרי שגם בחמץ שהוא זכר דקליפה נאמר ג"כ לשון אזהרה. אמר לו, הרבה הכתוב מלים יתרות לכבוד הקרבן, ע"כ אמר לא תאכל. אבל בתחילה נאמר בחמץ. לשון בקשה, לא יאכל. אבל לאח"כ במחמצת, נאמר באזהרה, לא תאכלו, כי הנקבה דקליפות היא הקשה שבשניהם, שבדכר ונוקבא דקליפה. מהו הטעם שנקראת מחמצת. הוא משום שריח מות יש שם. חמץ רומז על דכר, וע"כ לא נרמז בו מות. מחמצת היא נקבה. וכתוב רגליה יורדות מות, ע"כ בראש המלה וסופה תמצא אותיות מת, כי ראש המלה היא מ' וסוף המלה ת'. ומשום זה מי שאוכל חמץ בפסח, היא הנקבה, מקדמת לו המות, וידע, שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא. שכתוב, ונכרתה הנפש ההיא.