זהר

תרפח) והא כתיב, אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף. שאני הכא, דהוה גואל קרוב, דהא תועלתא יתיר, ההוא גואל דאיקרי קרוב, דאיתער למהוי זמינא תמן, מיד דאתער לגביה. והכא דהוה רחיק, אצטריכו למיקרי לה, דהא מחשבה רחיקא הוה. במחשבה קריבא לא אצטריך, אלא היא אתת בההוא אתערותא לאתבנאה תמן. על דא ותקראנה לההוא גופא שם, ההוא נפש לאתבנאה תמן.

פירוש הסולם

תרפח) והא כתיב אם וגו': ושואל, הרי כתוב, אם ישים אליו לבו, דהיינו ליבם את אשתו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף, שיתלבש בבן הנולד. הרי שאין השכנות צריכות לקרוא את הנפש, אלא שבאה מאליה. ומשיב, כאן הוא משונה, משום שהיה גואל קרוב, (כנ"ל אות תר"כ) כלומר, שלא היה אח ממש. וע"כ יש יותר תועלת שבשעה שאותו גואל, הנקרא קרוב, מתעורר, תהיה הנפש מוכנה שם, מיד כשנתעורר אליה, וע"כ כאן שהוא יבם רחוק, כלומר שאינו אח ממש, צריכות השכנות לקרוא אותה, כי המחשבה אינה מועלת מפני שהיא מחשבה רחוקה, שאינה באה מאח ממש. אבל במחשבה קרובה מאח ממש, אין השכנות צריכות לקרוא אותה, אלא הנפש באה מאליה באותה התעוררות, של היבם, כדי שתבנה שם. וע"כ ותקראנה לגוף ההוא שם, שהוא הנפש, כדי שהנפש תבנה שם. דהיינו שתתלבש בגוף הנולד.