זהר

תרנ) ת"ח רזא דמלה, תרין תקונין אשתכחו תמן, חד עלאה, וחד תתאה, למהוי כלא שלים כדקא יאות. תקונא עלאה, תקונא סתים וגליא, דהא תקונא דיובלא איהו, ההוא דאמר שלמה בשיר השירים כדקאמרן, רישא סתים , הוה דלא אתגלייא הכא, ולא יאות לאתגלייא. דרועין וגופא אתגליין, והא ידיעין. שוקין סתימו ולא אתגליין. מ"ט, בגין דנבואה לא שריא אלא בארעא קדישא. ותקונא דא סתים וגלייא.

פירוש הסולם

תרנ) ת"ח רזא דמלה כו': בוא וראה, סוד הדבר, שני תקונים היו נמצאים שם, אחד עליון ואחד תחתון, כדי שיהיה הכל שלם כראוי. דהיינו כדי שהנוקבא תהיה שלמה כבינה כנ"ל, ומפרש תקון העליון הוא תקון סתום ומגולה, כי הוא תקון של יובל, אותו היובל שאמר שלמה בשיר השירים כמו שאמרנו, שהוא בינה. הראש, דהיינו הג"ר דז"א, סתום הוא שלא נתגלה כאן, ואינו צריך להתגלות, כי רישא דז"א בחסד וגבורה נתקנו. הזרועות והגוף, שהם חג"ת, המה נתגלו, והם ידועים. השוקים, שהם נו"ה, סתומים ואינם מגולים. מהו הטעם הוא משום שהנבואה, שה"ס השפע של נו"ה, אינה שורה אלא בארץ ישראל, שהוא הנוקבא. כלומר ששפעם מתגלה בנוקבא שהיא הארת חכמה השייכת לה ולא לז"א. ותקון זה הוא סתום ומגולה.
פירוש. שמבאר כאן סוד תקון העליון של בינה, שהוא על ידי התקון של ד' רגלי הכסא שהם חו"ג תו"מ דז"א שמחזה ולמעלה, שכל אחד נחלק על ג' קוין והם י"ב כנ"ל, ומבאר, למה אין אנו חושבים כאן רק ד' הספירות חו"ג תו"מ שמחזה ולמעלה דז"א. ואומר, כי הג"ר שהם חב"ד דז"א הן סתומות, ונו"ה שמחזה ולמטה, הם ג"כ סתומות, מטעם שכל הארתם הוא הארת חכמה, והארה זו אינה בז"א כי בז"א מאירים רק חסדים בלבד ולא חכמה כנודע. ולפיכך אנו מחשבים בז"א רק חג"ת בלבד, עם המלכות המחוברת בהם. ואומר שתקון זה הוא סתום שהרי אין בו חכמה, מ"מ הוא מגולה, מטעם שהחסדים אלו הם נמשכים מאוירא דכיא שבאו"א עלאין שהם חשובים מחכמה.