זהר

תרנ) בכה ר' חייא ואמר, נדירנא עלי, דעד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה, לא איתיב הכא. יתיב תמן תריסר שנין, כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה. א"ר יצחק, אור גנוז לצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז. הה"ד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

פירוש הסולם

תרנ) בכה ר' חייא וכו': בכה ר"ח ואמר, אני נודר, ומקבל על עצמי, שמטרם שאלמד לפני בעלי הברייתא העליונה, לא אשוב מכאן. ישב שם י"ב שנים. כשבא, קראו אותו ר' חייא הגדול. א"ר יצחק אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. היינו אור ההוא שהוא גנוז. ז"ש, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
פירוש הדברים. כי ד' חכמות הן. א) חכמה סתימאה דא"א. שעליה אוה"כ, ונהורא עמיה שרא, כי נסתמה בא"א ואינה נגלית כלום לתחתונים מעצמותה. ב) היא הבינה שחזרה להיות חכמה. בסוד נהר יוצא מעדן. והיא הנקראת ל"ב נתיבות החכמה. והיא מקבלת הארת חכמה מחכמה סתימאה, בעת שחוזרת לראש א"א. ג) היא החכמה שבז"א הנקרא שמש, שהוא מקבל ו"ק דחכמה מבינה. ד) היא המלכות, שהיא מקבלת הארת הו"ק דחכמה מן השמש שהוא ז"א. והמלכות נקראת נרתיק של השמש. כי אין מגולה מהארת חכמה שבשמש, רק לפי שיעור הארת הנרתיק שהוא המלכות. שרק בה מתגלה החכמה ולא במקום אחר.
ונמצא ההפרש בין ד' החכמות האלו הם. כי החכמה סתימאה דא"א אינה מאירה למטה ממקומה כלום, שז"ס ונהורא עמיה שרא. אלא הארתה מגיעה לבינה בעת שחוזרת לראש א"א. דהיינו שמקבלת כשהיא במקום החכמה דא"א, ורק הארתה. באפן שחכמה סתימאה היא עצם אור החכמה, והבינה אינה בעצם אלא חסדים רק כשהיא במקום חכמה סתימאה מקבלת ממנה חכמה. אמנם במקום בינה עוד אין גילוי לחכמה, אלא היא משפעת לז"א שנקרא שמש. וז"א שנקרא שמש משפיע אותה למלכות, שה"ס נרתיקו של השמש. באפן שכל גילויי החכמה שהיו בג' חכמות הראשונות לא היו אלא להשפיע אל המלכות, כי למעלה ממנה לא תוכל החכמה להתגלות. גם נודע שהג"ר של החכמה הב', ה"ס או"א הפנימיים שנגנזו, וכל מה שמאיר בחכמה זו, הוא רק ו"ק דחכמה, ולפיכך נבחן שגם מה שחכמה סתימאה מאירה מהארתה אל הבינה הזו בעת שהיא במקומה, אינה יותר אלא מו"ק דחכמה. וה"ס המספר ששים אלף, כי הו"ק, שהם חג"ת נה"י, כל אחד כלול מעשר, והם ששים ספירות, וכל ספירה שבחכמה ה"ס אלף, בסו"ה ואאלפך חכמה. וגם הארת הפנים דא"א מתחלקת לג"ר, ולו"ק, שה"ס שע"ה אורות, שהג"ר ה"ס ש', והו"ק ה"ס ע"ה.
וז"ש (באות תרמ"ד) ולא יאות לאתקרי שלימתא אלא ההוא נהורא דאתקרי, ונהורא עמיה שרא, שהוא חכמה הא', דהיינו חכמה סתימאה דא"א, שהאור שורה עמו במקומו, ואינו מאיר למטה ממנו. שהוא חכמה השלמה. חכמה דאור ישר. וההוא דאתגניז לצדיקים דהיינו חכמה הב', שה"ס בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה חכמה, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין מנהירותא דשרי עם קב"ה. כלומר שאפילו בעת שהבינה חוזרת לראש א"א, אינה מקבלת מהג"ר דחכמה סתימאה, אלא מהו"ק דחכמה סתימאה, שהם ס' אלפין, וע"ה כנ"ל. אבל מהג"ר דח"ס והג"ר דהארת הפנים אינה מקבלת כלום, מנהירותא דשרי עם קב"ה, שהוא חכמה סתימאה דא"א, אמנם גם הו"ק דחכמה סתימאה שמקבלת הבינה, אינה מקבלת כולם, כי הבינה אינה מקבלת החכמה בשביל עצמה, כי היא עצמה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, ומה שמקבלת חכמה היא רק בשביל שיגיע לז"א ומז"א למלכות, אשר המלכות בלבדה היא בית הקבול לחכמה כנ"ל. ולפיכך אין הבינה לוקחת מהארת הו"ק דחכמה סתימאה רק חלק אחד, דהיינו כשיעור הנצרך אל המלכות. וז"ש חד מס' אלפין וע"ה חולקין, דהיינו רק כשיעור קבלת המלכות.
ואותו החלק של החכמה שהבינה מקבלת, מתפשט בכל עשר ספירות דבינה, והג"ר שבהם נגנזו, שה"ס או"א הפנימיים שנגנזו. והו"ק שבהם הם המאירים בה, שהם ס' אלפין וע"ה כנ"ל. שמהם מקבל ז"א הנקרא שמש. וז"ש, ונהירותא דשמשא, שהוא ז"א, הוא חד משתין אלפין וע"ה חולקין מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי, שהשמש מקבל רק מהו"ק דבינה, שה"ס ס' אלף וע"ה, ולא כולם, אלא לפי שיעור המלכות, דהיינו חלק אחד מהם. ואותם ו"ק דחכמה שבבינה, נבחנים לאור הגנוז, כי אינם מגולים אלא לצדיקים שזכו לעולם הבא, שהוא בינה, אבל לאותם הצדיקים שעוד לא זכו לבינה אינה מגולה רק חלק אחד מהם, שהוא חלק המלכות המושפע משם אל השמש, שהוא ז"א. וז"ש, ונהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין וע"ה חולקין מנהירותא דגניז לצדיקיא, כי השמש אינו מקבל את כולם רק מה שמגיע אל המלכות, שהוא חלק א' מהם. וז"ש (באות תרמ"ה) ולפיכך אמר קב"ה, לא תקשי לכו דכתיב מארת ולא שלים, דהיינו שהשמש אינו מקבל כל הס' אלף וע"ה חלקים אלא רק חלק אחד מהם, הוא משום, דאנא לא עבדית ליה אלא למה דכתיב, להאיר על הארץ, כי כל אור החכמה לא נמשך אלא לפי שיעור הקבלה של המלכות, הנקראת ארץ, שז"ס להאיר על הארץ, וע"כ אין השמש מקבל אלא חלק אחד מהם, לפי שיעור בית קבול של המלכות.
וז"ש (באות תר"נ) א"ר יצחק, אור גנוז לצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז. ר' יצחק חולק על ר' אבהו, שאומר שס' אלף וע"ה חלקים המאירים בבינה מן הארת חכמה סתימאה הם הנקראים אור הגנוז לצדיקים, משום שאינם מקבלים אותם אלא הצדיקים שזכו לבינה שה"ס עולם הבא, כנ"ל. ור' יצחק אומר שהאור הגנוז לצדיקים היינו שגנוז ואינו מתגלה לצדיקים, גם בעולם הבא, אלא לעתיד לבא, בגמר התקון, דהיינו הג"ר דחכמה, שהוא גנוז לגמרי, בסוד או"א הפנימיים שנגנזו. ואינם מאירים אף לצדיקים. וז"ש, ההוא דהוא גנוז, שאין לו גילוי אף לצדיקים. ומביא ראיה מהכתוב אור זרוע לצדיק, שמשמע שגם בשביל הצדיק, הוא אור זרוע, דהיינו אור גנוז ואינו מגולה. שזה הוא הג"ר ממש. שה"ס או"א הפנימיים, המכונים, לעתיד לבא.