זהר

תרלג) כתיב ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, ודאי מאתר דאתקרי שמן. ת"ח, שירתא דחמרא חדוה, הוא אתר דכל חידו מניה נפקא. וסופיה דינם, מ"ט. בגין דסופא דיליה, אתר כנישו דכלא, דינא הוא, וביה אתדן עלמא, ועל דא שירותא חדוה, וסופא דינא, בגיני כך, להצהיל פנים משמן. מאתר דכל חדוה מניה נפקא.

פירוש הסולם

תרלג) כתיב, ​ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן: ודאי ממקום שנקרא שמן, שהוא אבא. ומפרש דבריו. בוא וראה, ההתחלה של היין. הוא שמחה, הוא מקום שכל השמחות יוצאות משם. דהיינו הבינה, וסופו, כשהוא מתפשט אל הנוקבא, הוא דין, מהו הטעם, משום שהסוף שלו, הוא מקום הקיבוץ של כל הספירות, דהיינו הנוקבא, שמשום זה, היא נקראת כנסת ישראל, דהיינו מקום כנוס דז"א, והוא דין, ובו נידון העולם, פירוש, כי הדין שבנוקבא הוא סבה שיתקבצו בה כל הספירות דז"א, כי מתוך כך היא צמאה לחסדים. ועל כן, כיון שההתחלה של היין הוא שמחה, וסופו דין, משום זה, להצהיל פנים משמן ממקום שכל השמחות יוצאות משם. כי כדי להמשיך השמחה ביין, כמו שהיה בבינה, היא ממשכת חסדים מאבא הנקרא שמן. ועל ידי זה מתבטלים כל הדינים שבה, ומשגת הג"ר, הנקראות פנים, שז"ס להצהיל פנים משמן.