פירוש הי' דהויה, ה"ס חכמה, וה"ס או"א עלאין. וה' דהויה ה"ס בינה וישסו"ת ונודע שטרם כל התקון, נעשה התקון של מיתוק המלכות בבינה, שה"ס נקודת החולם. שעי"ז נתמעטה הבינה מאור הג"ר שלה ונעשתה לו"ק. וז"ס הי' שנכנסה אל האור ונעשה לאויר. (כנ"ל ב"א דף מ"ד ד"ה בקע ע"ש) ואח"כ בגדלות חוזרת ויורדת הי' מן האויר, דהיינו שהמלכות יורדת מן הבינה והאור חוזר למקומו (כנ"ל ב"א דף מ"ה ד"ה כד ע"ש) וזהו רק בה' דהויה, שהיא ישסו"ת, אבל בי' דהויה, שהיא או"א עלאין אין הי' יוצאת מאויר לעולם (כנ"ל ב"א דף רנ"א ד"ה נחית).
וז"ש, דאת י' מן הויה איהי אתעטף באור ואתעביד אויר, כי הי' דהויה, שהיא או"א עלאין, עלתה המלכות בבינה שלהם. שה"ס עלית י' באור ונעשה אויר, שהיא ו"ק הנקרא אויר ורוח. וזה נבחן כמו אור הג"ר דאו"א נתעטף, כלומר שנתכסה ונעלם. וז"ש הה"ד עוטה אור כשלמה, כמו שהאור היה מתכסה בשמלה. וז"ש, והאי איהו יהי אור יהי אויר, כי תקון זה דעלית י' לאור, הוא תקון זו"ן ובי"ע, שיהיו ראוים לקבל אור. כי אם לא נמתקה המלכות בבינה, לא היו ראוים העולמות לקבל שום אור (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) ולפיכך תקון הא' כשנאמר יהי אור, היינו יהי אויר, דהיינו שהי' תכנס לאור ויהיה נעשה אויר, שאם לא כן אי אפשר שיהיה אור בעולמות. וז"ש, בטרם נתהוה כל דבר נתהוו ההויות. שה"ס הי' דהויה, ששם נשאר תקון זה דעלית הי' באויר. וז"ש, ובג"ד יהי אור ויהי אור, דהוה מקדמת דנא, כלומר אח"כ בגדלות שנאמר ויהי אור, אינו אור חדש, אלא אותו אור שנתמעט תחילה לאויר, הנה אח"כ ירדה הי' מאויר, ועי"ז חזר ונתגלה האור שמקודם לכן. (עי' כל זה ב"א אות ל"ג)