זהר

תק) ביום הכפורים דאיהי עלמא דאתי, לא אתקרי יקו״ק באדני דאיהו דין, ואיהו נעל, נעילת דלת, ואינו נועל הדלת, אלא איהי פתיחא לקבל שבים, ובגין דא, יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, דלית יחודא ביה לקב״ה ושכינתא. דלזמנין איהי שכינתא, ואסתלק קב״ה. ולזמנין קב״ה, ואסתלק שכינתא.

פירוש מעלות הסולם

תק) ביום הכפורים דאיהו וכו׳: ביום הכפורים שמלכות עולה לבינה, שהיא עולם הבא, לא נקרא הוי״ה באדנ״י, שהוא דין והוא נעל, נעילת דלת, מחמת הדינים שבה, הנועלים דלתותיה ושומרים שהחצונים לא ימשיכו את שפעה, משא״כ ביום הכפורים שמלכות עולה לבינה, ונעשתה כמו בינה, כי תחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, ובבינה אין אחיזה לחצונים, וחכמה מאירה בבינה בלי לבוש של חסדים (שער הכונות ענין יוה״כ דרוש ב׳ ד״ה וז״ס יומם) לכן השם נקרא ככתיבתו, (רמב״ם הלכות עבודת יוה״כ פ״ב שו״ע או״ח סימן תרכ״א) ואינו נועל הדלת, אלא היא פתוחה לקבל שבים, שהם הבינונים שתלויים ועומדים עד יום הכפורים, אם עושים תשובה נחתמים לחיים, וסוד כפרת עונות שביוה״כ, ה״ס המשכת הארת חכמה ע״י מלכות שעלתה לבינה, שאין כפרת עונות אלא ע״י גילוי אור החכמה שה"ס אור החיים בסו״ה והחכמה תחיה בעליה. ומשום זה, שמלכות מאירה ביו״כ כמו בינה, שאין עליה שום צמצום, אסור נעילת הסנדל ביום הכפורים, שאין יחוד וזווג בו ביום כפור לקב״ה ושכינה, שהם זו״ן, שלפעמים דהיינו בעת שהם מתייחדים יש לפעמים שהשכינה שהיא המלכות היא מאירה, שהיא הארת חכמה, והארת הקב״ה שהוא ז״א המאיר בחסדים, מסתלק. ולפעמים מאיר הקב״ה באור החסדים והארת חכמה של השכינה שהיא המלכות מסתלקת מחמת שהמלכות נהפכת אז לקבלת חסדים, והחכמה נעלמת בה.
פירוש: בשעה שמלכות מאירה בהארת חכמה, היא נקראת ערב, או לילה, מפני שאין הארת חכמה מאירה אלא עם דינים וחשכות, וחג״ת דז״א נקראים יום או בוקר, מפני שהם מאירים בחסדים בשפע, אמנם החכמה מכוסה בהם, וז״ס הכתוב, ויהי ערב ויהי בקר, דהיינו שערב ובקר שהם מלכות וז״א, מזדווגים זה עם זה, אז נקראים שניהם יום אחד, כי אפילו המלכות נהפכת אז לקבלת חסדים, והחכמה נעלמת בה, וע״כ בשעת הזווג נקראת גם הוא יום. וכן ביחוד התחתון, שכל ג׳ הקוים מתיחדים לאחד תחת שליטת הארת החכמה בחסדים, שיחוד זה נוהג במלכות, דהיינו בג׳ קוים שמחזה ולמטה דז״א הנקראים נצח הוד יסוד, שהם נחשבים לבחינת מלכות, להיותם תחת המסך דחזה, אז הארת ז״א שהיא חסדים מסתלקת, והשליטה היא להארת החכמה. וכ״ז נוהג בזווג דפב״פ, שמלכות חוזרת תחלה לנקודה תחת יסוד דז״א, ומקבלת מז״א עי״מ בדרך המדרגה, ולא ע״י נה״י דאמא, רק ממלכות דאמא שאינה בכלל התלבשות המוחין דז״א, כי היא מלכות דצמצום ב׳, וז״ס שמלכות נקראת גן נעול מעין חתום, וכל בחינת ג״ר שלה, היא רק מתוך התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז״א, ונמצא שהיא צריכה תמיד לזווג עם ז״א, כדי לקבל המוחין מהזווג שנעשה תחילה ע״י היסוד שלו, ומשם היא משגת ג״ר שלה, וע״כ היא צריכה אליו, ואפילו בשבת שמלכות עולה עם ז״א עד כתר דאו"א, מ״מ אינם משתמשים בכתר אחד, מחמת שהנוקבא צריכה להארת המוחין דז״א, ע״כ היא קטנה ממנו וכתרו גדול מכתרה.
אמנם ביום הכפורים, שמלכות מקבלת המוחין דנסירה מנה״י דאמא, ואז נבנה פרצופה, שהיא מקבלת המוחין ע"י התלבשות נה״י דאמא בתוכה, ויש לה מוחין דדכורא, בסוד אמא בדכורא אסתיימת, ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל (עיין הקדמת ספר הזהר אות י״ז) וכל תפילות יום הכפורים הוא לצורך בנין הנוקבא העיקרית דז״א, כדי שתתעטר ותתקשט ע״י אמא עלאה כמבואר בשער הכוונות (ענין יוה״כ דרוש ד') שלכן אומרים אחרי תפילת נעילה ה׳ הוא האלקים, כי הלא שם אלקים הוא שם של מלכות, ושם הוי״ה הוא שם של ז״א, ומלכות היא נוקבא וז״א דכורא ותמיד הוא שהקטן נתלה בהגדול וא״כ היו צריכים לומר אלקים הוא הוי״ה, אלא הענין מובן עם הנ״ל, כי הנה ביוה״כ עלתה המלכות בחזרת המוסף בכתר דאמא, ואז ז״א הוא טפל אליה כי הוא לא עלה כלל, ואחר מנחה ונעילה שז״א עלה עד מקום הנוקבא והושווה אליה, לכן אומרים הוי״ה שהוא ז״א, עלה עד מקום עליית הנוקבא שהיא נקראת אלקים.
וזה אומרו ביום הכפורים דאיהי עלמא דאתי, שמלכות נוקבא דז״א עולה לבינה, הנקראת עוה"ב, ומאירה באורות הבינה, שלכן נקרא כפורים לשון רבים מחמת ששתיהן בינה ומלכות מתחברות יחד, לא אתקרי הוי״ה באדנ״י דאיהו דין ואיהו נעל, נעילת דלת, כי במוחין דפנים אין למלכות שום חלק רק במלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום הב', הנקרא נעל, ואין לה ממי לקבל בחינת פה של הצמצום א׳ שמקום הצמצום תרד מעינים שלה לפה וא״כ אין לה שום ג״ר, והיא צריכה אל הארת ג״ר ממוחין דז״א, אבל ביוה״כ, שהיא עולה לבינה, ולוקחת מן אמא עצמה שלא ע״י ז״א, וע״י ה' העינויים וה׳ התפלות היא מאירה באורות דג״ר כמו הבינה ואינו נועל הדלת כי מקום הצמצום ירד לפה כמו בצמצום א', אלא פתיחא לקבל שבים שהם הבינונים התלויים ועומדים עד יום כפורים שזוכים לכפרת עוונות ולחתימה לחיים ע״י הגילוי של הארת החכמה שביום הכפורים. ובגין דא יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, המורה על עליית מקום הצמצום למקום החזה בגוף, ובראש למקום העינים, אשר אז אין הארת ג״ר בהמדרגה, דלית יחודא ביה לקב״ה ושכינתא וכו׳, כי בעת קבלת המוחין דנסירה שמלכות מקבלת מנה״י דאמא, שהם בינות וגבורות דאבא ודאמא, הנה גם יסוד דאבא כלול ביסוד דאמא, ונמצא בעת שיסוד דאבא מתלבש ביסוד דנוקבא, מתהפך יסוד המלכות ונעשה ליסוד זכר כמו בחינת אבא, כי יסוד דנוקבא הוא תמיד בבחינת קצר שפירושו ששם בחינת המסך שאינו מקבל הארת חכמה, אלא שדוחה אותה בסוד זווג דהכאה, שלכן נקרא קצר שהוא ההיפך לבחינת ארוך. אבל עתה ביום הכפורים בעת שמקבלת המוחין דאמא דע״ב שהוא הארת החכמה נמצא שיסוד אבא מתלבש תוך יסוד הקצר שלה ונעשה לבחינת ארוך כמו אבא, פתיחא לקבל שבים, דהיינו שמקבלת הארת החכמה שהיא בחינת אבא שהוא האור של כפרת עונות. משא״כ בעת חזרתה פב״פ עם ז״א, שהוא יחודא לקב״ה ושכינתא אינה מקבלת עוד המוחין מנה״י דאמא שבהם הארת החכמה מתגלה בסוד ארוך, אלא שמקבלת המוחין מנה״י דז״א הבאים ממלכות דאמא שהיא בחינת צמצום ב', ונשאר יסוד שלה קצר ובחינת יסוד אבא אינו מאיר עוד ביסודה, אלא שמקבלת המוחין שלה מז״א והיא צריכה אליו, דלזמנין איהי שכינתא ואסתלק קב״ה, דהיינו ביחודא תתאה, שאז ז״א מבטל שליטת הארת החסדים שלו, ונותן להארת החכמה את השליטה ולזמנין קב״ה ואסתלק שכינתא דהיינו ביחודא עלאה שאז השליטה היא להארת החסדים של ז״א, וגם המלכות מאירה באור חסדים. (עיין תע״ס חלק ט״ו תשובה ז').