זהר

תקצז) ובחבורא קדמאה, סתרא דקרבנא, פרים וכבשים ועתודים ועזים, אינון, ד' פני שור. פני נשר וגו', שתי תורים או שני בני יונה, וצריך לפרשא. אריה נחית לגבי שור, דאיהו שמאלא, לאתקשרא חסד בגבורה. אדם נחית לגבי נשר. דרגא דיעקב. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, שופריה דיעקב שופריה דאדם קדמאה הוה. ומאן גרים לאסתלקא לאתקרי ישראל, דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך, דיהוי ישראל עקר לאפרשא בינייהו. ע"כ.

פירוש הסולם

תקצז) ובחבורא קדמאה סתרא וכו': ובחבור הראשון אמר, סתר של הקרבן הוא, פרים וכבשים ועתודים ועזים, אלו הם ד' פנים של פני שור. פני נשר וגו', אלו הם שתי תורים או שני בני יונה (כנ"ל אות תקלג) וצריכים לבאר. אריה, שהוא חסד, יורד אל שור, שהוא שמאל, שהוא גבורה, כדי שיתקשר חסד בגבורה. דהיינו שיכללו זה מזה. אדם שהוא מלכות, יורד אל נשר, שהוא ת"ת, שהוא מדרגת יעקב, כדי שיזדווגו ת"ת ומלכות זב"ז. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, יפיו של יעקב היה יפיו של אדם הראשון. ומי גרם להתעלות שיקרא ישראל. היינו הקב"ה, שכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך, שפירושו, שיהיה ישראל עיקר להתפשט ביניהם.
פירוש. כי ז"א עיקרו חסדים, ומלכות עיקרה חכמה. וכשז"א מזדווג עם מלכות נכלל גם ז"א מחכמה. והארת החכמה נקראת יופי. וז"ש, שופריה דיעקב שופריה דאדם קדמאה הוה. שהחכמה של יעקב שהוא ז"א, באה ממלכות, שה"ס אדם הראשון. וה"ס פני אדם. אמנם כשהזווג הוא בבחינת זו"ן הגדולים, שאז נקרא ז"א ישראל, אין גילוי אז לחכמה דמלכות אלא החסדים של ז"א שולטים בשניהם, הן בו והן במלכות. וז"ש, כי אם ישראל יהיה שמך דיהוי ישראל עקר לאפרשא בינייהו, שבזווג ישראל עם מלכות שה"ס ז"א הגדול, אז ישראל, שהוא חסדים, עיקר השולט להתפשט ביניהם. ואין גילוי לחכמה דמלכות. (ע"כ רעיא מהימנא).