זהר

תקצה) וע"ד, אתוון כלהו אתיין למיהך ברזא דהני תרין. בנקודי וטעמי כחדא. ורזא דא, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו. תפוחי זהב,אינון טעמי ותנועי. במשכיות כסף, אלין נקודי. דבר דבור על אופניו, דהא לית מלה כדקא יאות, לבר בתרין אלין. ובג"כ, תורי זהב נעשה לך.

פירוש הסולם

תקצה) וע"ד אתוון כלהו וכו': וע"כ כל האותיות באות ללכת בסוד אלו השנים, בנקודות וטעמים כאחד. וז"ס, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו. תפוחי זהב, הם טעמים ותנועות. במשכיות כסף, הן הנקודות. דבר דבור על אופניו, כי אין המלה כפי שראוי לה להיות, אם לא על ידי אלו השנים, הטעמים והנקודות. ומשום זה נאמר, תורי זהב נעשה לך.
פירוש המאמר. כי יש טעמים ונקודות ואותיות. והם ד' מדרגות, או"א עלאין שה"ס ג"ר דבינה, מהם הטעמים. ישסו"ת שה"ס ו"ק דבינה, מהם הנקודות. וז"א ומלכות ה"ס אותיות. ועיקרן של האותיות הן ז"א. אלא שהמלכות יורשת האותיות מז"א, וגם המלכות ה"ס האותיות. ולפיכך עצם האותיות ה"ס ז"א ומלכות, שהם ז"ת חג"ת נהי"מ. והן חסרי ג"ר. וכשמשיגות הנקודות, שה"ס האורות דישסו"ת, יש להן ג"ר דנשמה. וכשמשיגות הטעמים, שה"ס האורות דאו"א, יש להן ג"ר דחיה.
וז"ש (באות תק"צ) אתוון כולהו רשימין ברזא, ואקרון גופי תורה, תורה, ה"ס ז"א, שהגוף שלו, דהיינו ו"ק שלו חג"ת נה"י, המכונים גוף, הם סוד האותיות. אמנם אין האותיות נבחנות בז"א, אלא אחר שנתתקנו שתהיינה ראויות להמשיך הג"ר בתוכן. דהיינו כמו האותיות שבספר, הראויות לגלות חכמה, שזהו אחר שז"א עלה למ"ן לישסו"ת, ליחד ימין ושמאל שבהם, שהוציא בהם ג' קוין חב"ד, שבזה הוכן ז"א לזכות בעצמו אותם ג' קוין חב"ד, בסוד תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא (כמ"ש בזהר בראשית א' אות שפ"ג דף רפ"ז ד"ה תלת). אמנם ז"א אינו לוקח אותם תיכף, אלא תחילה יוצא בו"ק חסר ג"ר, ואז נבחן שה"ס כ"ב אותיות. בסוד גופי תורה. ואח"כ הוא ממשיך הג"ר שה"ס טעמים ונקודות. וז"ש, דקיימין למילף ולמנדע ברזין עלאין, שהאותיות כבר ראויות להמשיך הסודות העליונים. שהם ג"ר. אז נקראים גופי תורה.
וז"ש (באות תקפ"ח) אתוון אינון רשימין ברזין עלאין, כי הן נרשמו על ידי עלית ז"א למ"ן לבינה, שה"ס ג"ר, הנקראים סודות עליונים, כנ"ל. דהא כולהו נפקין מרזא דחכמתא עלאה, באינון ל"ב שבילין דנפקא מחכמתא, פירוש. ענין עלית מ"ן דז"א לבינה, המוציא שם ג' קוי חב"ד, מכונה ל"ב שבילין, שה"ס כ"ב אותיות דז"א, שהם מ"ן לעשר ספירות דבינה, וכ"ב ועשר, הם ל"ב (כמ"ש באדרא זוטא אות ע"ג). ונמצא שמקור האותיות שה"ס הכלים דז"א הראויים לקבל ג"ר, הן בבינה, שמשם נעשו מוכשרים לקבל ג"ר, שהם הטעמים והנקודות. וז"ש (באות תקפ"ט), ואתוון כולהו חקיקין לתתא, דהיינו בז"א אחר שיוצא מבינה ויורד למקומו. וירתא לון תורה שבעל פה, שהמלכות הנקראת תושבע"פ, מקבלת אותם מז"א.
וז"ש (באות תקפ"ח), נקודי וטעמי תרין דרגין אינון, כי הנקודות נמשכות אל האותיות, שהם ז"א, מישסו"ת, וטעמים נמשכים להן מאו"א עלאין. אלין ואלין אצטריכו לאתתקנא בהו אתוון, שה"ס ג"ר של האותיות כנ"ל. וז"ש (באות תקצ"א), נקודין אינון נפקין מרזא דמוחא, דהיינו מישסו"ת הנקראים מוח. ובנקודה חדא אשתני תיבה וכו', שהמלה, שה"ס ז"א, משתנה ע"י הנקודות, מו"ק לג"ר. שכל נקודה היא בחינה אחרת של ג"ר דישסו"ת, כמ"ש להלאה.
ויש לדעת שאו"א עלאין מכונים, אוירא דכיא, והוא מטעם שבעת עלית המלכות בבינה שלהם, שז"ס שהי' נכנסה לאור שלהם והאור נעשה אויר, דהיינו קומת רוח בחסרון ג"ר, אין כניסת הי' פוגמת כלל את האויר שלהם, כלומר שאינה עושה בזה שום חסרון בהם. משום שהם תמיד בבחינת אויר, שה"ס אור חסדים, ואינם מקבלים חכמה לעולם, וע"כ נבחן האויר שלהם, שהוא טהור מכל מסך וחסרון. וכ"ז הוא באו"א עלאין, שה"ס ג"ר דבינה, הנמצאות תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא. מה שאין כן ישסו"ת, שה"ס ז"ת דבינה, שהם צריכים לקבל חכמה להשפיע לזו"ן, ולפיכך הם סובלים חסרון מחמת כניסת הי' לאויר שלהם, כי אינם יכולים לקבל חכמה, שהיא ג"ר. וע"כ האויר שלהם אינו טהור, כי יש בו חסרון. והם נקראים אויר סתם, ולא אוירא דכיא. ולפיכך האוירא דכיא דאו"א, חשובים כג"ר. משא"כ האויר דישסו"ת הוא ו"ק בחסרון ג"ר, ואין להם ג"ר עד שע"י הארה עליונה מא"ק, הי' יוצאת מאויר שלהם והם חוזרים להיות אור, שהוא ג"ר. וע"כ התחתונים מאו"א עלאין הצריכים חכמה, אינם יכולים לקבל האוירא דכיא של או"א עלאין, משום שבהם הוא נהפך לאוירא סתם ולו"ק בלי ג"ר, משום שצריכים חכמה. ולפיכך נקרא אוירא דכיא דאו"א, בבחינת אוירא דכיא דלא אתפס, כי אין התחתונים יכולים לקבל אותו. אמנם בשעה שהי' יוצאת מאויר דישסו"ת, שאז עולים או"א לראש א"א, ומשפיעים חכמה לישסו"ת, ואז גם ז"א מקבל חכמה מישסו"ת, וכיון שהם נשלמים בחכמה, הם יכולים לקבל את אוירא דכיא מאו"א, כי כבר אין בהם שום חסרון, כמו או"א, ונבחן אז, שאוירא דכיא דאו"א נתפס לתחתונים, וע"כ נקראים אז או"א, אוירא דכיא דאתפס.
אמנם הם ב' מדרגות, שתחילה מקבל ישסו"ת החכמה מאו"א, ע"י עליתה לראש א"א כנ"ל. ומדרגה זו נבחנת לאור הנשמה. ואחר שישסו"ת נשלמו באור הנשמה, עולים לאו"א עלאין, ומקבלים מהם אוירא דכיא דאתפס, שזה נבחן לאור החיה. וההפרש ביניהם, כי כל עוד שישסו"ת לא קבל מאו"א האוירא דכיא, אין החכמה שבהם מתיישבת, והשליטה היא לאור החסדים בלבד, ואע"פ שנמשכת בהם החכמה בשעת הזווג עם או"א עלאין, אמנם תיכף חוזרת ונעלמת, אלא בשעה שהם משיגים האוירא דכיא דאתפס מאו"א, אז מתישבת בהם החכמה.
וז"ש (באות תקצ"ב), בוצינא דקרדינותא שה"ס המסך שעליו נעשה הזווג, כד בטש ההוא אוירא דכיא, כשנזדווגו או"א הנקראים אוירא דכיא, במוחא, עם ישסו"ת הנקראים מוח, דהיינו הזווג להוריד הי' מאויר שלהם, ולהשפיע בהם הארת החכמה, בטש ולא בטש, נזדווג ואינו מזדווג, כלומר שנזדווג להשפיע החכמה לישסו"ת ותיכף נפסק הזווג, כי כל עוד שישסו"ת לא קבלו את אוירא דכיא דאתפס מאו"א, שה"ס מוחין דחיה, אין החכמה דהארת הזווג מתיישבת בישסו"ת. אלא נראית ונפסקת, ומפרש הדבר בסוד ג' קוין, שבקו ימין, ששם מקום הזווג, נבחן לבטש ולא בטש, ובקו השמאל נבחן, מטא לגביה דההוא מוחא ואסתליק, שהארת החכמה מגיעה לשמאל של המוח, ותיכף מסתלק. ובקו האמצעי נבחן מטא ולא מטא, שהחכמה הגיעה ולא הגיעה. כלומר שאינה מתישבת, כדין, ההוא בטישו נפיק לגבי אתוון מגו מוחא, שהארת החכמה שהופיעה בזמן הזווג, היא יוצאת אל האותיות, שהם זו"ן, מתוך המוח, שהוא ישסו"ת. ואתוון אתנקידו, והאותיות שהן זו"ן, ננקדו, דהיינו שקבלו מוחין דנשמה, הנקראים נקודות.
וז"ש (באות תקצ"ד), כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא, כיון שהארת החכמה היוצאת מן הזווג דאו"א כנ"ל, נתישבה במוח, מגו אוירא דכיא דאתפס, מחמת שקבלו אוירא דכיא מאו"א עלאין, שאז נתישבה בהם החכמה כנ"ל, ואינה עוד בבחינת מטא ולא מטא. ומפרש למה נקרא אוירא דכיא דאתפס, בגין דאית אוירא דכיא דלא אתפס כלל, דהיינו טרם שישסו"ת קבלו את הארת החכמה, היה להם אוירא דכיא דאו"א בבחינת בלתי נתפס כלל, כמ"ש לעיל ע"ש, אבל אחר שנתגלתה בהם הארת החכמה, כבר הם ראויים לקבל האויר דכיא דאו"א, וז"ש, והאי דאתפס, והאוירא דכיא הזה נתפס. כד אתיישב בהאי מוחא ההוא בטישו עלאה, כשנתיישבה הארת החכמה שבזווג העליון במוח ההוא, דהיינו ע"י שקבלו אוירא דכיא דאתפס, שה"ס הזווג של מוחין דחיה. כדין נפקי כל תנועי דטעמי, אז יוצאים מהם תנועת הטעמים, ואינון טעמי כמתג לסוסיא וכו', שהטעמים להיותם מאו"א הם שולטים על האותיות ועל הנקודות, כמו מתג לסוס, שהם מטים את המלות לכל צד הראוי להם.
וז"ש (באות תקפ"ו), וע"ד תורי זהב אינון תנועי דטעמי, שהכתוב תורי זהב הוא על הטעמים, הבאים מאו"א עלאין. ומה דאמר זהב, כיון שהם מאו"א עלאין שה"ס אוירא דכיא, שהוא חסדים שמימין, למה אמר עליהם זהב, שהוא רומז על הארת החכמה שמשמאל. והיה צריך לומר תורי כסף, שהוא חסדים. ומשיב, בגין דאינון אתיין מרישא דמלכא למיהב דעתא וסוכלתנו לאתוון כלהו, כלומר מאחר שהטעמים באים מג"ר דמוחין המאירים ג"ר לכל האותיות שהם או"א, וזולתם אין הארת החכמה שבשמאל מתיישבת, ואינה נחשבת לג"ר, ע"כ כלהו ברזא חדא קיימין, שהאוירא דכיא, והחכמה, עומדים בסוד אחד, כי לולא אוירא דכיא דאתפס, לא היתה החכמה דשמאל מתיישבת, וע"כ קורא את האוירא דכיא דאתפס, בשם תורי זהב. שה"ס השפעת החכמה הנקראת זהב, התלויה באו"א. והשפעת הנקודות שהן מישסו"ת, נקראת נקודות הכסף. משום שהארת החכמה נפסקת מהן וחוזרות לחסדים. כנ"ל.