זהר

תקעז) ושמא שלים הוה ביומי דמשה בארעא. אלקים, ההוא זווגא דיליה. יהו"ה, שמא קדישא ביה. ועד דלא אתגליף ביה במשה שמא דא, לא אזדווג ביה שמא דאלקים. כיון דכתיב עלה אלי ההרה, אתיהיב ליה רשו למיתב על כורסייא דמלכא. כדין כד מלכא יהיב ליה כורסייה, יהיב ליה שמיה ממש, דכתיב והי"ה שם, אנח ליה באתריה בכולא.

פירוש הסולם

תקעז) ושמא שלים הוה וכו': ושם שלם, הוי"ה אלקים, היה בימיו של משה, בארץ. אלקים, אותו הזווג שלו, הויה, הוא השם הקדוש שבו. וכל עוד שלא נחקק במשה השם הזה, לא נתחבר בו השם אלקים. כיון שכתוב, עלה אלי ההרה, שה"ס אלקים, כנ"ל, ניתנה לו רשות לשבת על כסא המלך. שהוא מלכות, ואז, כשהמלך נתן לו את כסאו, נתן לו שמו ממש, שכתוב והיה שם, שהוא אותיות השם הויה. והניחו על מקומו לגמרי.