זהר

תקסג) ובגין דא ויפגע במקום, לית פגיעה, אלא פיוסא. כגון אל תפגעי בי. כ"י פייסת ליה, דלא יזרז מינה, דקודשא בריך הוא איהו מקומו של עולם. מאי עולם. דא שכינתא. תרגום עולם, עלמא, לישנא דעולימא, כד"א העלמה. ומה כתיב ביה וילן שם, אתפייס עמה, למיבת תמן בגלותא עם שכינתא. ואי תימא ליעקב פייס לה, שפיר. ובגין דאיהי בכל ליליא, דאיהו גלותא, ברשו בעלה, אוקמוה תפלת ערבית רשות. ופירושא אחרינא, איהו תבן למיכל לבעירן חומריים בק"ו. נחתו מארי מתניתין, ואשתטחו קמיה, וחדי בהאי מלה, וקשרו לה בכמה קשרין דרזין סתימין. ואעטרו לה, וסליקו לה לגבי חברייא דאשתארו תמן.

פירוש הסולם

תקסג) ובגין דא ויפגע וכו': ומשום זה כתוב, ויפגע במקום. שאין פגיעה אלא פיוס והתרצות, כמו אל תפגעי בי. כנסת ישראל פייסה את ז"א שלא יזוז ממנה. כי הקב"ה, ז"א, הוא מקומו של עולם. מהו עולם. זו היא השכינה, כי תרגום עולם הוא עלמא, שהוא לשון עולמא, כש"א העלמה. דהיינו מלכות שהיא עלמה. ומה כתוב בו, וילן שם, שז"א נתפייס עמה ללון שם בגלות עם השכינה. ואם תאמר אשר ויפגע במקום פירושו שיעקב פייס את המלכות (כנ"ל אות תקנ"ז) יפה הוא. אבל יש לפרש ג"כ, שהמלכות פייסא את יעקב, שהוא ז"א, שלא יזוז ממנה בגלות כנ"ל. ומשום שהיא בכל לילה, שהיא בחינת גלות, ברשות בעלה, כנ"ל, העמידו תפלת ערבית רשות. שתפלה היא מלכות, ערבית היא גלות, שגם אז, המלכות ברשות בעלה. ופירוש אחר על תפלת ערבית רשות, דהיינו המפרש כפשוטו, שאין חובה להתפלל. הוא תבן למאכל בהמות חומריים, בקל וחומר. דהיינו קל להבין למי שהוא חומר גשמי. ולא לבעל שכל. ירדו בעלי המשנה ונשתטחו לפניו ושמחו בדבר הזה, וקשרו אותו בכמה קשרים של סודות סתומים. דהיינו שפרשו הדבר בכמה אפנים בסתרי תורה. והעטירו אותו, והעלוהו לשאר החברים שנשארו שם.