זהר

תקכט) ופומא, בהו תלייא, פתיחותא דפומא. מאי פומא. אלא דעת גניז בפומא דמלכא, דאקרי ת"ת. פשיטותא דתפארת, דכל אוצרין וכל גוונין אתאחדן ביה. דכתיב, ובדעת חדרים ימלאו. וההוא דעת, הוא גניז, בפומא דמלכא. ומלייא כל אדרין ואכסדראין. וכד אתער נהירו דביה ונפיק, כדין אקרי פה יי'. ושפוון דאינון תרין נהורין מאבא ומאימא, בשעתא דאתערען בההיא נהירו דדעת, מתחברן כחדא, ומלין אתגזרו בקשוט, בחכמה בתבונה ובדעת. וכדין, כל מלין דקב"ה, באלין אתגזרו.

פירוש הסולם

תקכט) ופומא, בהו תלייא וכו': והפה של ז"א, הנה בהם, בשפתים, תלוי פתחון הפה. שואל. מהו פה. ומשיב, אלא דעת גנוז בפה המלך, שנקרא תפארת, דהיינו ז"א, כי הדעת הוא התפשטות של תפארת, דהיינו ז"א, שה"ס ז"א, שעלה ונעשה קו אמצעי ליחד אבא ואמא זה בזה. שכל האוצרות וכל הצבעים נתאחדו בו, בדעת להיותו קו האמצעי, שכתוב, ובדעת חדרים ימלאו. ודעת ההוא גנוז בפומא דמלכא (כצ"ל) וממלא כל החדרים והאכסדרות. דהיינו שנתפשט בחג"ת נה"י דז"א, שחג"ת נקראין אידרין ונה"י אכסדרין. וכשנתעורר האור של הדעת ויוצא, אז נקרא פה ה'. והשפתים, שהם ב' אורות של אבא ואמא, בשעה שנפגשים באור ההוא של הדעת, מתחברים על ידו יחד, והדברים נחתכים באמת, בחכמה בתבונה ובדעת. ואז כל דברי הקב"ה באלו חב"ד נחתכים.