זהר

תקכד) חוטמא דמלכא קדישא, תקונא דפרצופא, כד מתפשטן גבורן, ומתאחדן כחדא, אינון חוטמא דמלכא קדישא. ואינון גבורן מחד גבורה אחידן ונפקין. וכד דינין מתערין, ונפקין מסטרייהו, לא מתבסמן, אלא בתננא דמדבחא. וכדין כתיב, וירח יי' את ריח הניחוח. שאני חוטמא דעתיקא, דלא אצטריך דחוטמא דעתיקא, ארך אפים בכלא אקרי, וההוא נהירו דחכמתא סתימאה, אקרי חוטמא דיליה והיינו תהלה, דכתיב, ותהלתי אחטם לך. ועל דא אתער דוד מלכא, תהלה לדוד וגו'.

פירוש הסולם

תקכד) חוטמא דמלכא קדישא וכו': החוטם של המלך הקדוש, שהוא ז"א, הוא תקון הפרצוף. כאשר הגבורות מתפשטות ומתאחדות יחד, הן החוטם של המלך הקדוש. ואלו הגבורות בגבורה אחת מתאחדות ויוצאות. וכשהדינים מתעוררים ויוצאים כל אחד מצד שלו, אינם מתבשמים אלא בעשן המזבח. ואז כתוב, וירח ה' את ריח הניחוח. ומשונה הוא החוטם של עתיקא, שהוא א"א, שאינו צריך, לעשן המזבח, כי ארך אפים נקרא לגמרי, והארת החכמה סתימאה נקראת חוטם שלו. וזהו תהלה, שכתוב, ותהלתי אחטם לך. ועל זה העיר דוד המלך. תהלה לדוד וגו'.
פירוש. החוטם ה"ס קו אמצעי המיחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, שהם ב' העינים. כי ב' פעמים חב"ד יש בראש. א) ב' אודנין ומצחא, והם חב"ד דאו"א עלאין, שהחכמה נעלמת בהם. ב) ב' עיינין וחוטמא, והם חב"ד דישסו"ת, שבהם מתגלית החכמה, והיינו על ידי קו האמצעי, שהוא החוטם. ונודע, שקו האמצעי, הוא הנושא להדינים של מסך דחירק, שהם ב' מיני דינים, של צמצום א' ושל צמצום ב',כמ"ש לעיל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר). ומלבד אלו יש בו גם הדינים שבקו שמאל שהוא העליון שלו ודינים שבעליון מוכרחים להיות בתחתון. ונמצא שיש בו ג' מיני דינים. דינים עליונים דקו שמאל מסוד נקודת השורק, וב' מיני דינים דמסך דנקודת החירק. וכשמתאחדים יחד, אז נשלם כחו של קו האמצעי להכריע וליחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה. וז"ש, כד מתפשטן גבורן ומתאחדן כחדא אינון חוטמא דמלכא קדישא, שמיחודם יחד נעשה קו האמצעי הנקרא חוטם, ומגלה החכמה. אמנם כשמתאחדים יחד, עולים כולם לגבורה עליונה, דהיינו לדינים דקו שמאל, ומתבשמים שמה. וז"ש, ואינון גבורן מחד גבורה אחידן ונפקין, דהיינו שנכללו בגבורה דקו שמאל, ומשם יוצאים ופועלים. ואם מתקלקל יחודם זה בזה, ופועלים בפרוד, אין להם תקון אלא ע"י עשן המזבח, העולה מן הקרבנות, כי עשן הקרבן כולל האיחוד של ג' מיני גבורות ההם, וז"ש, וכד דינין מתערין ונפקין מסטרייהו, דהיינו שכל אחד יוצא לצד שלו ואינם מאוחדים, לא מתבסמן אלא בתננא דמדבחא, שעשן המזבח מאחד אותם שוב, ואז כתוב, וירח ה' את ריח הניחוח. דהיינו שמתגלה החכמה הנקראת ריח.
וכל זה אמור בחוטם דז"א, ששם מתגלה החכמה דישסו"ת, כנ"ל, שחכמה זו אינה מתגלה, אלא על ידי תקון הדינים, בסוד ריח. והיא אינה חכמה ממש, אלא בינה שחזרה להיות הכמה. אבל בחוטם דא"א, אינו צריך לתיקונים הנ"ל, כי בו מאיר חכמה ממש שלו, הנקרא חכמה סתימאה. וז"ש שאני חוטמא דעתיקא וכו' וההוא נהירו דחכמתא סתימאה,אקרי חוטמא דיליה. והטעם שנקרא חוטם, הוא מלשון גבול וסיום, וז"ש, ותהלתי אחטם לך. אחטם הוא מלשון חתימה, והוא כמו אחתם, שמסיים ההארה שנקראת תהלה. מלשון בהלו נרו עלי ראשי. וז"ש והיינו תהלה. כי הארת החוטם מכונה תהלה.