זהר

תקכד) בזמנא דהוה בי מקדשא קיים, אקריב קרבניה, כל כפרה דיליה תלייא עליה, עד דאתחרט, ותבר לההוא רוח מגו גאותא דיליה, ומאיך ליה. ודא הוא תבירו, דההוא דרגא דמסאבא. וכד אתבר ההוא רוח מסאבא, וקריב קרבניה, דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות.

פירוש הסולם

תקכד) בזמנא דהוה בי וכו': בזמן שהיה בית המקדש קיים, החוטא מקריב קרבנו. כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו, מגאותו, ומשפילו. וזה הוא שבירה לאותה מדרגת הטומאה, שהרוח נמשך ממנה, וכשנשבר אותו רוח הטומאה, ומקריב קרבנו, זה הוא קרבן המקובל ברצון כראוי.