זהר

תקכד) האי נקודה, עלה אתמר, בעשרה מאמרות נברא העולם. מאי ב', ההוא חוט דאסחר עלה. והאי נקודה אית לה רישא ואמצעיתא וסופא, ואתעבידת תלת יודי״ן יי״י, דסלקין לתלתין. וההוא חוט ב', תלתין ותרין. תגא דעל חוט, י׳. והא ארבעין ותרין. לקבל ל״ב אלקים ועשר אמירן, דאתברי בהון שמיא וארעא וכל חיליהון.

פירוש מעלות הסולם

תקכד) האי נקודה עלה וכו׳: נקודה זו שבתוך ב׳ דבראשית, עליה נאמר (אבות פרק ה׳ משנה א׳) בעשרה מאמרות נברא העולם. כי הנקודה היא י׳ כלולה מעשרה מאמרות שואל מהי ב, ומשיב אותו החוט המקיף על הנקודה, ונקודה ההיא שבתוך הב׳ יש לה ראש ואמצע וסוף שהם: רישא גזעא שבילא, ונעשה שלש יודין, שכל אחת כלולה מעשר י׳ י׳ י, שעולים שלשים, והחוט הוא ב' הרי ל״ב, הנקודה שהיא הכתר שעל החוט היא י׳ והרי ארבעים ושנים, נגד ל״ב אלקים ועשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ וכל צבאם.
ביאור הדברים: ז״א ה״ס תורה שהיא בחינת השגה, מלשון מורה והוראה, וא״א הוא השורש לז״א, כי תחלת השורש להשגה מתחיל בא״א משא״כ כל אלו הפרצופים והעולמות שקדמו לא״א, לא נמצא עליהם שום מלה בתורה כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם ומלה, ולכן מבאר כאן רבי שמעון איך שבאות ב׳ של בראשית, מרומז תקונו של ז״א ע״י א״א. והוא כי להיות ז״א כולו מבחינת למטה מטבור דא״א, בסוד ג׳ טפין דסגול, שהם נה״י דא״א, ואינו ראוי לקבל טפת חסד דע״ב שאינה מושפעת כלל למטה מטבור. וע״כ צריך ז״א להכלל בסוד מ״ב זווגים, שפירושם מבחינת הפרצופים שלמעלה מטבור, שמקבלים שלימותם מג' הפרצופים הראשונים דא״ק, שה״ס ד׳ אותיות הוי״ה פשוטה, ועשר אותיות הוי״ה במילוי וכ״ח אותיות הוי״ה במילוי המילוי שביחד הם מ״ב אותיות, הנשלמים על הטבור דא״א, ולכן העלה א״א את נה״י שלו לחג״ת, שבזה הוא מעלה את ג׳ טפין דזו״ן לתחת החזה שלו, ששם עומדים נה״י דאו״א עד הטבור, שתנה״י אלו דאו״א ה״ס ב׳ אהי״ה במילוי ההי״ן שאין בכ״א מהם בפשוט ומילוי ומילוי המילוי מ״ב אותיות, כי מבחינת האורות התלוים רק בקו האמצעי ולא בקצוות הנה הם עומדים עוד למטה מנקודת הסיום דפרצופי מ״ב, מחמת שנקודת הסיום שלהם היא החזה. ונמצאים עוד למטה מפרצופי מ״ב. אמנם מצד הכלים שהם הקצוות שנמשכים עד הטבור, הם כבר נכללים, בפרצופי מ״ב (עיין תע"ס חלק י׳ תשובה י״א).
ואחר שנכללו זו״ן בב' אהי״ה אלו דההי״ן, עולים ב׳ ההין אלו עד לג״ר דאו״א, ששם ב׳ אהי״ה דיודין, שהם בחינת מ״ב ממש, ואז נעשה זווג דנשיקין דא״א מבחינת חיך וגרון, וב׳ אהי״ה דההי״ן שעלו שם בסוד מ״ן נעשו שם בסוד מ״ב, ומקבלים שם טפת חסד דע״ב שה״ס מו״ס. וכל ג' טפות הנ״ל יורדות משם ליסוד דא״א ומזדווגים שם פעם ב׳ ע״י יסוד ועטרה דא״א, ונכללו זו"ן שם בסוד הזווג דמ״ב דב׳ אהי״ה. כי ב׳ אהי״ה פשוטות עולים מ״ב. ונודע כי הפשוט בלי המלוי מורה על אור נפש בכלי הכתר, שהיא הארת כלים, ומכאן קונה ז״א בחינת חג״ת שלו שלמעלה מטבור, ונעשה ראוי לקבל את האורות, שמקודם שלא היה בו אלא נה״י לא היה ראוי כלל לקבלת אורות כי נה״י הם ע״ס דסיום בלבד, וזה נעשה ע״י התכללות במ״ב זווגים. (תלמוד ע״ס חלק י׳ אות ק״י).
והנה כשזו״ן נעשים כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא״א, נבחן שישסו״ת עלו לראש א״א ומשפיעים הארת חכמה אל זו״ן, אז מרומז שם מ״ב דזו״ן בסוד ל״ב אלקים ועשרה מאמרות שעולים יחד מ״ב, כי ל״ב אלקים הם ישסו״ת בעת שעולים לראש ומקבלים חכמה מל״ב נתיבות החכמה, כי ל״ב נתיבות החכמה עושים בישסו״ת ל״ב שמות אלקים שהם סוד ל״ב פעמים שם אלקים הנזכר במעשה בראשית, וסוד עשרה מאמרות הם בעיקרם בחינת ה׳ חסדים, אבל בעת שזו״ן כבר קבלו הארת חכמה מל״ב אלקים ה׳ החסדים הבאים מאו״א עלאין הם חכמה דימין בסוד אוירא דכיא ועדיפים מהארת חכמה וה״ס מ״ב. (עיין בהקדמת ספר הזהר במראות הסולם מאמר השושנה אות ד׳).
וזה אומרו (באות תקכ״ג) קם ונטל תלת אבנין דאינון יי״י היינו ג׳ טפין דסגול שהם נה״י דא״א שמהם נעשה הז״א, וה״ס ג׳ קוצין שהם רישא גזעא שבילא של הנקודה שבתוך ב' של בראשית, ואבנא עלאה דאיהי בקירטא תגא בחוטא שה״ס מלכות שעלתה לבינה, שה״ס הנקודה של הזרקא, דאינון ארבעין כי כל י׳ פירושה עשר, וחוט דסחרא עלה היינו ז״א שה״ס קו וחוט, המקיף על הנקודה. היינו ב׳. הכוללת כל סוד מ״ב. ורזא דמלה בראשית ב׳ ראשית שסוד ב׳ של בראשית הוא ראשית הכל. וכוללת הכל.
ומפרש (באות תקכ״ד) האי נקודה עלה אתמר בעשרה מאמרות נברא העולם וכו׳ כי כל העשרה מאמרות כלולים בה לקבל ל״ב אלקים ועשר אמירן דאתברי בהון שמיא וארעא וכל חיליהון כי זו״ן הם נקראים שמיא וארעא ואינם יכולים לקבל כלום משם מ״ב, כי הם נמצאים תחת הפרסא שבחזה דא״א בסוד מים תחתונים מחוסרי ג״ר, והם מקבלים מישסו״ת חסדים שנקראים אוירא סתם, ומאו״א עלאין שה״ס שם מ״ב אינם יכולים לקבל מחמת הפרסא שמבדלת ביניהם, אמנם בעת שהתחתונים מעלים מ״ן מתורה ומעשים טובים ונמשך מ״ד מזווג ע״ב ס״ג הארה זו מחזירה את הבינה לראש א״א, שאז מקבלים ישסו״ת הארת חכמה ומשפיעים לזו״ן, וזו״ן נעשים כבחינת למעלה מחזה דא״א ומקבלים אוירא דכיא מאו״א עלאין ואז נעשו גם זו״ן בבחינת שם מ״ב, בסוד ל״ב אלקים שה״ס ישסו״ת הכולל זו"ן והם ל״ב: כ״ב אותיות ועשר ספירות. ועשרה מאמרות שהם ע״ס דאו״א עלאין.