זהר

תקכג) וכד נשמתא סלקא, ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה, ואזיל עמה עד די מטא לנהר דינור, די נשמתא אצטריכא לאתסחייא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדא, ולא סלקא כלא יומא, עד בצפרא, כד אתער רוחא דסטרא דדרום, כדין קיימי כלהו ומתחדשן, ואמרי שירתא, ומזמרן כגוונא דאינון מלאכין דאתעבר שלטנהון ואתוקדן, וקיימן ומתחדשן כמלקדמין, ואמרי שירתא, הכי נמי אלין נשמתין.

פירוש הסולם

תקכג) וכד נשמתא סלקא וכו': וכשהנשמה עולה, ממונה ההוא לוקח לבוש ההוא שלה, והולך עמה, עד שמגיע לנהר דינור, שהנשמה צריכה להתרחץ ולהתלבן שם. ולפעמים נטבעת שם הנשמה ונשרפת, ואינה עולה משם כל היום עד הבוקר, שאז נתעורר מרוח מצד דרום, ואז עומדות כולן ומתחדשות כמלפנים ואומרות שירה, ומזמרות, כמו אלו המלאכים שנעבר ממשלתם ונשרפים ועומדים ומתחדשים כבתחילה. (כמ"ש כל זה, לעיל בראשית א' ד"ה פירוש) ואומרים שירה. אף כך אלו הנשמות.