זהר

תקי) לא דאתגלי למנדע, אלא אתגלי ההוא סתימו, לאן אתר סטי אורחא. ונפקא מרזא דמחשבה, דהא לא קיימא במחשבה, ולא סלקא בשמאדא, אלא קיימא בשמא לאתגלייא. ואתעביד חד קול בלחש, ומאי איהו. דא את ה'. דהוא מנו לאפקא כל אינון מלין סתימין דהוו גו מחשבה.

פירוש הסולם

תקי) לא דאתגלי למנדע וכו': אין הפירוש שנתגלתה החכמה בישסו"ת לדעת ולהשיג שם, אלא הפירוש הוא, שנתגלתה אותה סתימה, שהיתה באו"א עלאין, בשיעור לדעת היכן נוטה הדרך, כי דרך גילוי החכמה מתגלה מישסו"ת, אבל בהם עצמם במקומם, אין החכמה מתגלה, אלא במקום המלכות. והיא יוצאת מסוד המחשבה, כי אינה עומדת עוד במחשבה, שאין שם גילוי כלל, ואינה עולה בשם הזה, מחשבה, אלא עומדת בשם, להתגלות. ונעשתה קול בלחש, שמצד אחד נתגלה לחוץ, כמו קול הנגלה ויוצא ממחשבה, ומצד אחד אינו נשמע ואינו מגולה, כאן במקום הזה, אלא למטה במלכות, ומי היא ההתפשטות הזו. היא האות ה' ראשונה דהויה, שהיא ישסו"ת, שהיא כלי, להוציא כל אלו הדברים הסתומים שהיו במחשבה. מנו, הוא מלשון מן או מנא, שפירושו כלי (ויקרא י"ג י"ט).