זהר

תקיא) ד"א ומלאך פניו הושיעם, דא שכינתא, דאיהי עמהון בגלותא ואת אמרת דאיהו הושיעם. אלא הכי הוא ודאי, דאלין אינון, משכנותיו דקב"ה בגלותא, ובגין דשכינתא עמהון, קב"ה אדכר לון, לאוטבא לון, ולאפקא לון מן גלותא, דכתיב ואזכור את בריתי, בקדמיתא, ולבתר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי.

פירוש הסולם

תקיא) ד"א ומלאך פניו הושיעם: זו היא השכינה, שהיא עמהם בגלות, כמו שאומר בתחילת הכתוב, ואתה אומר שהוא הושיעם, ואם נמצא עמהם בגלות, הרי עוד לא הושיעם. ומשיב אלא כך הוא ודאי, שאלו הצרות של ישראל, הם משכנותיו של הקב"ה בגלות, דהיינו שהקב"ה נמצא בכל צרה וצרה שלהם, ומשום שהשכינה עמהם, הקב"ה זוכר אותם להטיב להם ולהוציאם מן הגלות. שכתוב ​ואזכור את בריתי דהיינו השכינה, ואחר כך כתוב ​ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי. הרי שהושיעם ממש בזה שנמצא עמהם בצרה. ואע"פ שהכתוב ואזכור את בריתי, כתוב אח"כ בפרשת וארא, אין קושיא, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. וההפרש בין פירוש זה לפירוש הראשון הוא, כי שם תירץ, שבזה שנמצא עמהם בצרה הרי הוא הושיעם, כי הוא סובל עמהם ומקל את צערם. וכאן אומר שהושיעם, עם מציאותו בצרה, שהבטיח להם בזת את גאולתם.